זהבי, ראובן שלמה

בנם של רחל ועמרם. נולד ביום ח' באלול תשמ"ז (1.9.1987) באשדוד. אח לסנדרין ולניסים. ראובן נולד שני מבין שלושת הילדים במשפחה. הוא היה פג ולאחר הלידה נאבק על חייו עד שמצבו התייצב. הוא בא לעולם כאשר לאחותו הבכורה סנדרין מלאו שתים-עשרה שנים, והתינוק זהוב שיער והחייכן מילא באור ובשמחה את הבית כולו. בשנת 1995, כשהיה רק בן שבע וחצי, התייתם מאביו. פטירת האב השפיעה עליו קשות והגעגועים לאביו מעולם לא פגו. אמו המשיכה לחנך אותו ואת אֶחיו לבדה, ונטעה בהם ערכים כמו כבוד ואהבה לזולת. ראובן למד בבית הספר הממלכתי דתי "יהלום" והמשיך בחטיבת הביניים בישיבת "נווה הרצוג" בניר גלים. הוא סיים את חוק לימודיו בהצלחה בתיכון "מקיף ב'" באשדוד, עם בגרות מלאה וציונים טובים. הוא היה תלמיד שקדן ולא נזקק להשקיע מאמצים מיוחדים כדי לקצור הישגים. המקצוע העיקרי שבו הצטיין היה מתמטיקה והוא שלט גם בתחום המחשבים – ידע לטפל בכל תקלה. ראובן היה נער ביישן, צנוע, רגיש ומופנם. הוא נהג לעזור לזולת והיה אהוב מאוד על כל הסובבים אותו. הוא אהב לבלות עם חבריו. רצינותו באה לידי ביטוי בכמה וכמה מישורים בחייו: הוא קיים מצוות והקפיד על קלה כחמורה. כמו כן הקפיד על סדר וניקיון, על הופעה מסודרת ולבוש תואם. טרם גיוסו התאמן ושיפר את כושרו הגופני. ראובן התגייס ב-25 ביולי 2006 והוצב בגדוד "נחשון" של חטיבת "כפיר" – גדוד ייעודי ללוחמה בארגוני הטרור בשטחים. בחירתו בשירות משמעותי ותובעני לא הייתה מובנת מאליה, ונלוו לה קשיים. אך הוא אהב את השירות ביחידה, והוכיח את עצמו כחייל מסור, פיקח, אכפתי, רציני ויוזם. הוא הרבה להצחיק את חבריו ולהשפיע עליהם מחיוכיו. רבים מחבריו החיילים אף התחילו להתפלל בעקבותיו. בתקופת שירותו הצבאי התחזק הקשר שלו עם בני משפחתו. היה לו יחס מיוחד לאחייניו, ובכל פעם שחזר הביתה לחופשה היה מניח את חפציו ורץ מיד לראותם. טוראי ראובן שלמה זהבי נפל בעת שירותו ביום כ"ו בכסלו תשס"ז (17.12.2006), והוא בן תשע-עשרה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי באשדוד. הותיר אחריו אם ושני אחים. אחותו כתבה לזכרו: "רובי יהי זכרך ברוך // ימים חולפים עוד שנה עוברת // געגועים מציפים, הכמיהה לשובך גוברת // לראות ולו רק פעם חיוך על הפנים // ולחבקך חזק, שאיתי תישאר לעולמים. // אוהבת ואוהב לנצח אחותך סנדרין."סנדרין פתחה קבוצה בפייסבוק לזכרו של אחיה ראובן: "רובי שלי… הימים חולפים והכאב רק גובר. נדמה שרק אתמול נסענו לטקס מסע הכומתה… קשה להבין מה קרה. איך החיים התהפכו בִּן רגע. רובי, החיים היו לפניך. אתה שאהבת לצחוק, לבלות. הכול נגמר. השכל לא מסוגל לעכל את מה שקרה. אותך אוהב לנצח נצחים… מתגעגעת לחיבוקי הדוב שלך. אוהבת אחותך". בתגובה לסרטון תמונות של ראובן שהועלה לרשת האינטרנט, כתבו חברו: "אחי, אתה לא מבין כמה אנחנו מתגעגעים אליך… אתה חסר לנו בלב ובנשמה. חסר חסר. אפילו למריבות איתך התגעגעתי… ובטח שלצחוקים, לשיגעונות ולשטויות. להכול!!! לא עובר יום מבלי שאנחנו מזכירים אותך וחושבים עליך… אוהבים, חושבים ולא שוכחים… החברים!"