בן לאה ושמואל-אריה, אח ליהודית. נולד ביום כ"ג באדר תשל"ז (13.3.1977) בחדרה. כשהיה דן בן שלוש עברה משפחתו לחיפה, ובה עברו עליו ימי ילדותו ונעוריו. דן למד בבית-הספר היסודי ע"ש דוד ילין והמשיך בבית-הספר התיכון "חוגים", במגמה הביולוגית. לאורך כל ילדותו ונעוריו של דן ליוותה אותו חבורה של חברים קרובים במיוחד. חברים אלה הוציאו ספר לזכרו של דן, בו הם מנסים לצייר את קווי חברותם ואת קווי דמותו של דן, שכל כך אהבו ושכל כך השפיע עליהם בדמותו הייחודית. בדן התמזגו היכולת להשתובב ולהשתולל עם היכולת להיות רציני. שילוב זה הפך את דן לאדם שטוב להיות בחברתו, טוב לכייף אתו וטוב להיתמך בו כשצריך. כבר כילד, אהב דן הרפתקאות והתעסק בהמצאת מיני פצצות – "מק'גייוור הישראלי" קראו לו חבריו. מפורסם במיוחד הסיפור איך בניסוי כימי שערך בחדרו, כשהיה בן שתים עשרה, פוצץ לעצמו דן את היד ואושפז בבית החולים. אך לא מקרה כזה ידכא את דן והוא המשיך בניסוייו השונים. בתיכון, אהב דן במיוחד את לימודי הכימיה, המעבדות והביולוגיה. הוא בילה שעות רבות במעקב אחר חרקים וזוחלים בטבע. דן אהב מאוד משחקי מחשב, שהציבו אתגרים, ספרי מתח וסרטי פעולה, וגם טיולים וסנפלינג. דן היה בעל ראש פתוח, שהתבטא במיוחד בהעדפות המוסיקליות שלו – ממוסיקה קלסית עד לסגנונות חדשים ולא מקובלים. הוא היה זה שערך לחבריו היכרות עם להקות חדשות והרחיב את טעמם המוסיקלי. בספר שהוציאו חבריו של דן מקובצים זכרונות רבים שדן, בחיוכו עם הגומות, עומד במרכזם. זכרונות של צחוקים גדולים ושל שיחות רציניות. מתוך כל אלה בולטת הכנות של דן, הצורך שלו להיות תמיד אמיתי ולפעול מתוך מה שלבו מורה לו, ללא משחקים וללא מסיכות. בתכונה זו שלו, גרם גם לסובבים אותו להיות פשוט הם עצמם, ללא כל העמדת פנים. בגיל שמונה עשרה פגש דן את נטלי, השניים התאהבו והפכו לחברים. בזמן שירותו כתב דן לנטלי פתקאות ומכתבים רבים על אהבתו אליה ותכנן את עתידם המשותף. בכיתה י"ב הצטרף דן עם חבריו לגרעין הנח"ל "של"ת רחוק". במסגרת הגרעין, התנדב לשלושה חודשים של חיים ועבודה בקיבוץ בית העמק, לפני הגיוס. היתה זו תקופה נהדרת עבורו. רשמית, עבד כחשמלאי, אך השתדל תמיד להגיע לחליבת הפרות בשעות הקטנות של הבוקר. הוא נהנה מאוד מעיסוקיו ומן האווירה בכלל. דן התגייס לצה"ל עם הגרעין, בנובמבר 1995. הוא התלבט אם להמשיך את המסלול עם חבריו או להתנדב ליחידה מובחרת. לבסוף החליט, ויחד עם חברו הטוב התנדב לשרת בפלחה"ן הנח"ל (פלוגת חיל ההנדסה של הנח"ל). דן היה טיפוס של נתינה ועשייה בכל תחומי חייו הקצרים. בתחילת השירות הצבאי היה קשה לדן, בייחוד הריחוק מהחברים ומאווירת הגרעין. אך עם הזמן החל להתאקלם ביחידתו. הוא אסף סביבו חברים חדשים ואהב את סוג השירות בפלחה"ן. מפקדו אפילו נהג לכנות אותו "חיית מארבים". מספר מפקדו של דן: "דני היה חדור מוטיבציה ונחישות לשירות איכותי, החליט לוותר על הגרעין ולהגיע ליחידה. דני היה ראשון ונכון לכל משימה, קשה ככל שתהיה, ביצע את שירותו על הצד הטוב ביותר, במסירות ואחריות הראויות לציון". בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו והתרסקו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו. דן היה אחד מהם. בן תשע עשרה היה בנופלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בחיפה, בדרגת סמל. דן הותיר אחריו הורים ואחות גדולה. כתבה נטלי, חברתו של דן: "מרגע שהכרתי את דן, התחלתי להיות אני באמת, כי דן פשוט גרם לאנשים להיות עצמם 'נטו', בעיקר בגלל שהוא היה תמיד כזה תמים, טהור ובלי משחקים מיותרים – פשוט דן. רק מי שבאמת הכיר את דן, כי כל אחד הכיר אותו בצורה שונה, יודע מי הוא היה. לאנשים מהצד הוא היה יכול להיראות לפעמים שקט, מופנם ולא מובן, ורק אני ועוד מעט אנשים יודעים איזה נכס הוא היה ולמה הוא כל כך חסר. מעולם לא פגשתי מישהו עם כל כך הרבה טוהר וטוב לב והמון אהבה, עד הסוף. וזו האהבה שכל כך חסרה לי". מעבר לכל, היה דני לב המשפחה, והלב דומם בלעדיו!
