זביקלסקי, אורי

בן בלה ויוסף, נולד ביום י"ד באב תר"ץ (8.8.1930) בירושלים. מילדותו נודע בבית-הספר ובבית כבעל רגשי חובה ואחריות. בהיותו בן 12, בצאתו עם כיתתו לטיול בקיסריה, קפץ אל הים הסוער להציל מטביעה שתי בנות שהתרחקו מהחוף. משעברו הוריו לגור בטבעון שליד חיפה המשיך ללמוד שם בבית-הספר. בגיל 15 הפסיק את לימודיו בגלל מחלת אביו ועבד במקומו כחשמלאי. הוא המשיך בעבודה גם אחרי החלמתו של האב ושימש כיד ימינו. בערבים השתלם בלימודים תיכוניים בשיעורים פרטיים ומ1947- ואילך למד בגימנסיות-ערב בחיפה. את העבודה בחשמלאות ובטכניקה כלל לא חיבב, כי לחקלאות נשא נפשו, ובחוש הסתכלותו המדוקדק גילה דברים מעניינים בטבע, אך מתוך חובה כלפי המשפחה הבליג על נטייתו הפרטית והשתדל לתת את המיטב בעבודה המקצועית המפרנסת. לחזונות עתידו נתן ביטוי בפעולותיו כחבר וכמדריך בתנועת "המחנות העולים". כשהחלה מלחמת-העצמאות העיק עליו גילו הצעיר מדי, שבגללו לא נתקבל לשירות כשהתנדב מיד בראשית המלחמה. אחרי שלושה חודשים זכה סוף-סוף להתקבל לצבא לחטיבת "גולני", ובמהרה נודע כחייל למופת, שמציאותו במחנה מביאה תועלת בהכשרת יתר המגויסים, ומשום כך לא יכול מפקדו לשחררו אף לימים אחדים כשביקשו זאת ממנו בגלל מחלת האב. אחרי אימונים קצרים, שלמעשה לא היה זקוק להם, נשלח לקרבות משמר העמק ושימש בהם כסייר ומקשר ועזר בכיבוש הכפרים הסמוכים. עבר את "טבילת האש" והתנהג בקרבות באומץ ובקור-רוח כלוחם ותיק. משם הועבר לגשר ואחר-כך לסג'רה. באחרונה יצא עם פלוגתו לפשיטה על ערב אל-זביח לרגלי הר תבור, שהירבה להטריד את התחבורה העברית ואת היישובים הסמוכים. הכוח השתלט על הכפר ופוצץ חלק מבתיו. ההתארגנות לנסיגה השתהתה ותוך כדי כך פתחו הערבים בהתקפת-נגד. בקרב הנסיגה חיפו אורי וכיתתו על נסיגת הפלוגה ובמשך שעות ירה במקלע כלפי האויב והפיל בו חללים רבים. מטרת החיפוי הושגה, אך הוא נפל, ביום כ"ז בניסן תש"ח (6.5.1948). אחרי שישה ימים הוצאה גופתו משדה הקרב והובאה למנוחת-עולמים בקבר- אחים בבית-הקברות בבית קשת.