זאדה, רביב

בנם הבכור של רחל ויצחק. נולד ביום י"א באב תשל"ז (25.7.1977) בחולון. אח לשי ומור. שמו נגזר מדברי הנביא על עם ישראל שיהיה "כרביבים עלי עשב" (מיכה ה ו). לידתו של רביב סימלה את פתיחתה של תקופה חדשה בחיי ההורים לאחר שנים רבות של ציפייה לילד. הדירה השכורה שבה גרו הוחלפה בדירה חדשה שאליה זכה רביב להיכנס מיד עם צאתו מבית החולים. לפי בקשת סבו, נערך טקס ברית המילה בבית החדש. לחגיגה הוזמנו חמישים אורחים, אך הגיעו מאתיים. הדירה הצנועה הייתה צרה מהכיל את כולם, ועד מהרה גלשה לדשא שליד הבית. לאיש לא היה אכפת שהכיבוד שהוכן אזל חיש קל; כולם שמחו ברביב ובאו להביע את רגשי ההזדהות עם ההורים המאושרים. לדאבון הלב, התמונות שצולמו באירוע המרגש לא שרדו והתכלו, לימים, בשרפה. רביב היה תינוק חייכן וערני, ונהנה מתשומת לב בלתי פוסקת מצד כל בני המשפחה. הסבים, הסבתות, הדודים והדודות עטפו אותו באהבה ופינקו אותו בצעצועים אין-ספור. הוריו עקבו באהבה אחר התפתחותו, שקדו למלא את צרכיו הפיזיים והרוחניים, וחינכו אותו לאהבת האדם, לעזרה לזולת ולאהבת הטבע. ואמנם, אהבתו הגדולה של רביב הייתה נתונה לבעלי חיים, מכל הסוגים ומכל המינים. רביב גידל כלב, אפרוח, צב ודגים; כאשר היה יוצא עם חבריו לשחק בחולות, ידעה אמו כי עליה להכין צנצנות שיכניס אליהן את שלל התולעים, החרקים והחלזונות שיביא. רביב אף היה בעליהם הגאה של כמה נחשים, שחיו בתוך אקווריום שהוצב בסלון הבית. בספר המחזור של בית הספר היסודי בן-צבי בחולון שבו למד נכתב עליו: "רביב יחקור כל לטאה ותיקן כי רביב יהיה מדען." רביב היה ילד יצירתי ופיקח, גילה בגרות ואחריות וניכר ברגישותו הרבה. הוא למד בחוג פיסול, ויצר יצירות מקסימות ומלאות דמיון מקרמיקה. כן נמשך לאמנויות לחימה, והשתתף בחוגי קרטה וג'ודו. בהגיעו למצוות, קיבל את המחשב הראשון שלו, ומכאן ואילך הקדיש למחשב כל רגע פנוי. את לימודיו המשיך רביב בבית הספר התיכון "אורט חולון" במגמת אלקטרוניקה. הזיקה שגילה לעולם החי והצומח הובילה אותו באופן טבעי ל"חברה להגנת הטבע", שם היה חבר פעיל והרבה לצאת לסיורים. בכיתה י', במסגרת פרויקט המחויבות האישית, בחר להתנדב באגודת "צער בעלי חיים". בתקופה זו הכיר את שלומית, וההיכרות התפתחה לקשר זוגי שנמשך חמש שנים. רביב היה תלמיד מצטיין, ומשהוצע לו להמשיך לכיתה י"ג, להשלים לימודי טכנאי ולשרת בחיל המודיעין, קיבל את ההצעה. ב-12.7.1995, עם סיום לימודיו וקבלת תעודת טכנאי מוסמך התגייס לחיל המודיעין, ושירת כטכנאי אלקטרוניקה, בגדוד קשר. את כל שירותו הסדיר עשה רביב במוצב בחרמון, והמשיך לשנת קבע במחנה "גלילות". וכך נכתב בתעודת השחרור שלו מצה"ל: "רציני, בעל רמה אישית גבוהה, מהימן, בעל כושר עבודה עם קהל מקצועי, בעל ידע מקצועי, חברותי, מסייע ועוזר לזולת." לאחר שחרורו מצה"ל, בדרגת סמל-ראשון, נסע רביב לטייל באיטליה. משחזר התקבל לחברת ההיי-טק "א.מ. הנדסה" והחל לעבוד בה כטכנאי אלקטרוניקה. מנהליו של רביב במקום עבודתו ראו בו את הפוטנציאל להצלחה עתידית. לא אחת הצליח רביב לפתור בעיות קשות וסבוכות והפתיע את מעסיקיו ואת לקוחותיהם בפתרונות שהציע ובמהירות שגיבש אותם. מעבר לכך, סייע רבות גם בנושאים שחרגו מתחום תפקידו. ספד לו טוביה סגל, חברו לעבודה: "תמיד היית נכון לעזור במה שאפשר, להקשיב לדברים שנאמרו מתוך רצינות, אכפתיות ורצון טוב. היה קל לדבר איתך על כל עניין, היית פתוח ומבין, היית ידיד." רביב קיבל מכתבי הערכה והוקרה רבים מהחברות שלהן העניק שירות. הוא נשלח על ידי החברה לכמה קורסי השתלמות בארצות הברית, וזכה לקידום מהיר. בעידוד החברה, כדי שיוכל למצות את יכולותיו ואת אפשרויות הקידום, החל ללמוד בשעות הערב במכון הטכנולוגי שבחולון לתואר מהנדס אלקטרוניקה. בצניעותו כי רבה, לא סיפר בבית על הקורסים המקצועיים שעבר בהצלחה מרובה ועל עבודתו. רק לאחר מותו שמעו הוריו על הישגיו, ועד כמה היה מקובל על חבריו. רביב היה בחור יפה ומצליח, חייכן ובעל צחוק מתגלגל וסוחף. הוא אהב לבלות, לשחק סנוקר, לאכול במסעדות ולרקוד, וגם אהב לקרוא – ובמיוחד את ספריו של סטיבן קינג. כבן בכור וכאח גדול היה עמוד התווך במשפחה; כל שהוטל עליו עשה בקלות, במהירות וביעילות, ומכל הלב. היו לרביב ידי זהב, ולא היה דבר בבית שלא ידע לתקן. בכל תחום היה נכון להגיש עזרה, הן מבחינה חומרית וכלכלית והן מבחינה רגשית. בני משפחתו הרבו להיוועץ בו והחשיבו מאוד את דעתו. הוא, מצדו, פינק אותם במתנות והיה נכון לעמוד לרשותם. גם למשפחת השכנים, עולים מאתיופיה, עזר בקביעות. חייו של רביב נגדעו באחת, כשכל עתידו לפניו. ב-9.11.2003 יצא רביב לשירות מילואים שממנו לא שב. רביב נפל בעת מילוי תפקידו ביום א' בכסלו תשס"ד (26.11.2003) והוא בן עשרים ושש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים, אח ואחות. על קברו ספדו לו בני משפחתו: "ימים עצובים, לילות קודרים, כאב בלב, חור בנשמה. השחר האיר עם חיוכך והליל רד – עם בת צחוק על פניך כאייל רצת – לעזור, ואת ידיך פרסת – לתמוך. כל חייך היית רגיש וחכם ולכול נתת לב אוהב וחם. ובהרף עין ובשעת בוקר, על חרבך נפלת כשאול המלך. נוח בשלום בן ואח יקר וזכרך לא ימוש מלבנו לעד." כתב למשפחה יגאל שפר, אחד משני מנהליו של רביב בחברת "א.מ. הנדסה בע"מ": "רביב החל את עבודתו אצלנו מיד עם שחרורו מהשירות הצבאי כטכנאי שירות למבדקי רכיבים. ציוד זה מורכב ומסובך ומהווה חוליה חשובה ביותר בשרשרת ייצור רכיבים אלקטרוניים. במסגרת תפקידו הוצב רביב אצל חברת 'אינטל' הידועה כתובענית וכבלתי מתפשרת בכל הקשור לאיכות ולעמידה בלוחות זמנים. למרות חוסר ניסיונו של רביב, ראובן (מנהלו האחר) ואני נתנו בו את אמוננו וזאת לנוכח תוצאות מבחני ההתאמה שעבר בהצלחה יתרה. לימים הוכח כי הימור זה שלקחנו על עצמנו היה אחת מההחלטות הנכונות שעשינו. רביב עשה את עבודתו נאמנה אצל 'אינטל', ופיאר את שמה של חברתנו אצלה וגם אצל ספק המבדקים 'Teradyne'. יכולותיו הטכניות המבריקות ואישיותו אשר שידרה טוב לב ורצון אין-סופי לעזור יצרו אצלנו אמון בכל אשר עשה. מאוחר יותר קיבל רביב על עצמו לטפל גם במבדקים אצל 'מוטורולה', אשר גם היא חברה תובענית ובלתי מתפשרת. גם שם קצר הצלחות רבות. בשלב מסוים ביקש רביב להתחיל בלימודי ערב לתואר הנדסת אלקטרוניקה. אנו עודדנו צעד זה ואף דובר שישתלב אצלנו בתפקיד של מהנדס לאחר שיסיים את לימודיו. בזכות אישיותו המיוחדת הצליח כאן רביב למצוא חברים רבים. אנשים שקורצו מהחומר שממנו קורץ רביב עושים חברות למצליחות. היה לרביב עוד הרבה מה לתת לנו כחברה, לחבריו, ויותר מכול למשפחה שלא תדע ניחומים על כך שהלך בדמי ימיו. אני אזכור את חיוכו השופע בכל בוקר בהגיעו למשרד ובכל ערב כשעזב. אתם יכולים להיות גאים על שגידלתם וחינכתם עלם חמודות כפי שהיה רביב. כולנו כאן מתגעגעים אליך רביב." רביב שהלך לעולמו בטרם עת הותיר משפחה המומה וכואבת. לזכרו, הקימו הוריו אתר אינטרנט ובו קורות חייו, גלריית תמונות ודברים שנכתבו לזכרו. האתר אף משמש כתובת למשפחות שכולות אחרות המוזמנות לכתוב בפורום שבו, לשתף בכאבן, להציג את בעיותיהן, ולשמוע ממשפחות שכולות אחרות כיצד הן מתמודדות עם האסון שפקד אותן. כתובת האתר: http://www.zada-raviv.com. בטקס האזכרה שנערך במלאות שנתיים לנפילתו של רביב נשא דברים הרצל בנימין: "רביב, רק מי שאוהב כמוך אהבת עולם את בת זוגתו, הוא ורק הוא, הכי קרוב לצלם אלוהים. כי באובדנה של אהבה אמיתית ומוחלטת ישנן שתי אפשרויות: או שאתה מאבד את דעתך וחייך הופכים לבלתי נסבלים מיום ליום, או שאתה מאבד את חייך. כן רביב, רק מי שיודע מה זאת אהבה אמיתית, רק הוא יבין את הטרגדיה שאליה נקלעת, שבה העדפת את אהבת העולם, כנפול שמשון הגיבור, מבגידת דלילה. ועליך רביב, אמר שלמה המלך החכם באדם: 'עזה כמוות האהבה, קשה כשאול הקנאה, רשפיה רשפי אש, יותר מאש המלחמה, ומים רבים של כל הימים לא יצליחו לכבות אהבה זו'. נוח בשלום אוהב וגיבור יקר, כי בצלם אלוהים אוהב נברא האדם, ורק אלוהים יבין את שפת האוהבים." הספידה את רביב אחותו מור: "… געגועים, עצב, כאב – אלה רק מילים. החיסרון שלך הוא כל כך הרבה יותר עמוק מזה. עוצמות של כאב שהמילים רק עושות להן עוול. הייתי רוצה שהחלומות שלי יתממשו, רביב. החלומות שבהם אתה נכנס הביתה ולא מבין על מה כל הבלגן, אומר שהיית בטיול ארוך וחזרת, שעכשיו כבר הכול בסדר. החלומות שאתה פשוט פה. אפשר לספר הרבה על ההצלחה שלך בלימודים, על ההצלחה בעבודה ועל העתיד המזהיר שיכל להיות לך. אבל מה שמנציח אותך אצלי זה לא מה שעשית, אלא מי שהיית. זה החיוך שלך, הטוב שהיה בך, האהבה שהייתה בך, הרצון לתת ולהעניק כל הזמן, הפשטות שבה הצגת את הדברים, ובמיוחד את הדברים שאתה עשית, הצניעות שלך." כתבה אושרה: "… כשאני מתבוננת בפניך בכל התמונות שיש כאן, אני נזכרת בך באופן כל כך ממשי וחי ותחושה כל כך גדולה של החמצה עולה בי. צער על כך שלא הספקת הרבה, צער על כך שלא הרבה אנשים ידעו איזה אדם מיוחד אתה, ובעיקר צער כל כך גדול על שאתה כבר לא איתנו כאן. יהי זכרך ברוך, רביב. תמיד תהיה אצלי בלב." במלאות שלוש שנים לנפילתו של רביב, ספד לרביב אביו יצחק: "שלוש שנים שארכו כנצח, שלוש שנים של חור שחור, שלוש שנים שחורות משחור, שלוש שנים של ערגה וגעגוע, שלוש שנים של כאב ודמע, געגועים לדמותך המשובבת, געגועים לצחוקך המהדהד, געגועים לימים יפים שהיו, ואתה שם יושב למעלה, אולי תשאל את האל – למה ומדוע?" דבריה של מור באותו מעמד: "רביב, שוב כולנו כאן, התאספנו כאן לכבודך. שלוש שנים – מצד אחד לא ברור איך עברו כבר שלוש שנים, אבל מצד שני – הן נראות כמו נצח. שלוש שנים שבהן הגעגועים אליך רק גוברים, החלומות שאתה חוזר בהם לא מרפים, הבחורים שמזכירים לי אותך ברחוב רק מתרבים, וכך – גם הרגעים שבהם אתה חסר. … רביב, לא משנה כמה זמן יעבור ואיזה חוויות עוד יהיו לי – אתה תמיד שם, בפנים. עם המבט שלך, עם החיוך שלך, עם רביב שהכרתי. אתה תמיד שם – ודווקא, ברגעים הכי טובים." כתב שמעון בן אלישע: "אין לנו כלים להכיל את הכאב, את חוסר ההבנה, את חוסר האונים. חוסר האונים התחושתי-קיומי שלנו כשפתאום משהו בסיסי ויציב מתערער. מובן לנו מאליו שהילדים שלנו הולכים לבית הספר וחוזרים, הולכים לטיול וחוזרים, לעבודה וחוזרים. כן, אנחנו דואגים קצת, מתפללים לשלומם, אבל בסך הכול אנו מרגישים שיש לנו אותם, שהם שלנו ואצלנו, שהילדים האלה, עצמנו ובשרנו, לא נעלמים סתם ככה. ופתאום… בימים האחרונים יש רגעים שאני נופל לעצבות, דכדוך, קוצר רוח. … ייסורי הנפש שוברים את אלילי הכסף והזהב, מוודאים בתחושה עדינה, עמוק בלב, את חוסר הטעם שיש בהתייחסות אל דברים שנראים יציבים כמו משפחה, חברים, מקום עבודה או כוח הגוף, כאל בסיס של תחושת ביטחון ויציבות. שיברון הלב מביא איתו הכנעה שלווה כלפי מי שהכול בידו. … כולנו לב אחד אוהב וכואב. כל כך כואב כי כל כך אוהב." כתב גיא: "חלום שאבד אך זכרו יישמר / קול שנדם אך דברו ייזכר / עיניים שנעצמו אך אורן לא יכבה לעולם / הוא ימשיך לזהור לעד בלב אוהביך."