בנם של עדנה ונסים. נולד ביום י"ב בשבט תשכ"ד (30.9.1963) בבני ברק. אח למרדכי-ישי, שרה-נינה, יצחק-חי, אבשלום וסמדר. קובי היה בן למשפחה ששורשיה בספרד. אבות אבותיו הגיעו לישראל מסוריה בשנת 1944. הוא עצמו ואחיו גדלו בבני ברק וגם לאחר שבגרו והקימו משפחות משלהם, עדיין נותרו בקשר חם וקרוב מאוד זה עם זה ועם הוריהם. מכיתה א' עד ד' למד קובי והתחנך בתלמוד תורה "רבי עקיבא" בבני ברק, אחר כך המשיך בבית ספר "סגולה" בעירו. בשעות הפנאי השתתף בפעולות של תנועות הנוער "בני עקיבא" ו"עזרא". בילדותו היה קובי מנהיג הילדים בשכונה, עד כדי כך שאחת האימהות ביקשה ממנו להפסיק לשלוט בבנה. מגיל צעיר מאוד ניכרו בו אומץ לב ויושר יוצאים מגדר הרגיל, משולבים בפיקחות מיוחדת ובחוש הומור. "הוא היה מבריק," סיפרה נינה אחותו, "כשהיינו ילדים נהגנו לשחק משחק כזה: בהתחלה כולנו קראנו את אותו ספר, ואז אחד היה קורא משפט והאחרים היו צריכים לזכור באיזה עמוד המשפט הזה נמצא, בדיוק של עשרה עמודים כדי לנצח. הוא הצטיין בזה. בבגרותו כמבקר בבנק הוא יכול היה להבחין מידית בשורה שאינה כַּשוּרָה בתוך מסמך שהונח לפניו". "קובי נולד שנה אחרי והיה החבר הכי טוב שלי," סיפרה נינה. "כשגדלתי התברר לי שהוא היה החבר הכי טוב של עוד הרבה אנשים, אם רצית להיות חבר של קובי היית צריך להשתדל להיות בנאדם. שלושה דברים הנחו את חייו וכולם קשורים באהבה מכל הלב: אהבת עם ישראל, ארץ ישראל, ותורת ישראל. קובי היה אדם חריף בשכלו, יצירתי וצנוע מאוד, כשהיינו ילדים הוא קרא ספרים עבי קרס, לאחר שגמר את הספר היינו מתחרים, אני הקראתי משפט והוא היה צריך לפתוח את הספר במשפט, מותר היה לסטות חמישה דפים ימין ושמאל. תמיד הוא הצליח, וזה הרגיז אותי. אז הוא היה מפייס אותי עם בדיחה טובה שתמיד ידע לשלוף במקום, צחקנו הרבה ביחד, הבדיחות שהוא פיזר לכל עבר הכניסו את החיים לפרופורציות הנכונות ואיפסו אותנו לדברים החשובים באמת בחיים". החל מכיתה ח' ועד סיום לימודיו התיכוניים למד קובי בישיבת "שעלבים". במהלך לימודיו שם זכה בפרסים על הצטיינות במקצועות שונים. אחר כך המשיך לישיבת ההסדר "ניר" בקריית ארבע. ב-21 באפריל 1983 התגייס לשירות חובה, שירת בחיל רגלים ובמלחמת לבנון הראשונה היה לוחם ומפקד כיתה. בשירותו הסדיר בלבנון לא אחת עמד במצבים של סכנת חיים וניצל, תוך שהוא מפגין אומץ לב ותושייה. באחד המקרים זחל דרך שדה מוקשים תחת אש, כדי לחלץ את מפקדו הפצוע. לאחר שהצליח במשימתו, הוזמן לקבל ציון לשבח על פעולתו זו. אך קובי, בצניעותו המיוחדת, ויתר על האות המיוחד ולא הופיע לאירוע הענקת האות. לאחר שחרורו למד קובי עיצוב תכשיטים והחל לעבוד כאמן. בתקופת לימודיו נשא לאישה את אסטלה-אסתר. לאחר נישואיהם עברו בני הזוג לגור ביישוב אבני חפץ, יישוב קהילתי דתי שהוקם אז בשומרון. קובי החל ללמוד כלכלה באוניברסיטת בר אילן. ביום למד ובערבים עבד בייצור לוחות פיקוד ובקרה. בשנה השלישית ללימודיו פנו אליו מבנק המזרחי בהצעת עבודה, הם חיפשו סטודנטים מוכשרים לעבודת הביקורת בבנק. לקובי ולרעייתו נולדו שישה ילדים. ארבע-עשרה שנים התגורר קובי באבני חפץ והיה חבר בכיתת הכוננות של היישוב (קבוצת מתנדבים). חבריו ליישוב סיפרו עליו שהיה חבר טוב, אהוב ומקובל בחברה ואוהב ארץ ישראל. עוד סיפרו שהיה אמיץ ולא פחד מדבר. פעם נגנבה מכוניתו, וקובי נכנס לבדו לטול כרם, מצא את רכבו, התניע אותו וחזר הביתה. פעם נקלע אחד מתושבי היישוב למצב כלכלי קשה, פנה לרב בבקשת עזרה ונענה. כשהתאושש ויצא מהמשבר, שב אותו תושב לרב בתודה כדי להחזיר לו את הכסף שלווה. רק אז סיפר לו הרב: "היה זה יעקב זאגא שעזר". קובי אהב לעזור, אך בדרך של מתן בסתר. הצניעות והפשטות היו חלק מטבעו ומעקרונותיו, וליוו את כל פעולותיו. כיוון שהסתיר את מעשיו הטובים, רק לאחר מותו התגלה לעיני כול מי באמת היה האיש הצנוע הזה. עתה התברר כי אנשים רבים ראו בו דמות אבהית ותומכת. אך מסכת שלמה של מעשים טובים שעשה בסתר נותרה ותיוותר עלומה לעולם. ככלכלן התקדם קובי בתפקידיו והיה למבקר חשבונות ארצי בסניפי בנק המזרחי. הוא עבר מסניף לסניף ובדק את הספרים לצורך ביקורת ניהולית. בכל הסניפים הכירוהו היטב, וידעו כי מדובר במקצוען. הוא אף בנה תוכנה ייעודית לעבודת הביקורת, שמשמשת גם לאחר מותו. לא הייתה אבן שלא הפך, אך לצד השאפתנות והחריצות, היו בקובי צניעות וענווה. כמה ממנהלי הסניפים ראו בו כתובת לכל שאלה מקצועית והתלבטות, וקובי היה נענה ומסייע ככל יכולתו. חבריו לעבודה סיפרו כי הוא שימש עבורם "כותל", אוזן שומעת ויועץ לכל דבר, בשל בקיאותו בתחומים רבים, חוכמת החיים שלו ונועם הליכותיו. הוא הפך את מקצוע הביקורת למצפן של יושר ומקצועיות, ייעוץ וסיוע. במהלך שתים-עשרה שנים עבד קובי כמבקר בסניפי בנק המזרחי ו"חרש" את הארץ, כך שהספיק להתיידד עם עובדים בסניפים השונים ורכש ידידים וחברים. חותמו ניכר כמעט בכל סניפי הבנק מצפון הארץ עד לדרומה. "הוא היה שאפתן, בעל מוטיבציה אדירה ובעל נכונות לעסוק בכל תחום," אמרה יהודית טאובר, עמיתתו לעבודה. "כל תחום סִקרן ועניין אותו, והוא תמיד היה יורד לפרטי פרטים. הוא לא נרתע מאי נוחות פיזית, נסע לסניפים רחוקים, ערך חיפושים סיזיפיים אחרי מסמכים בארכיב, ואף פעם לא שמעתי ממנו 'לא'. בעבודתו היה קובי יסודי ומעמיק – כל ממצא שהביא היה מגובה עד הפרט האחרון. הוא גרס שאי אפשר אחרת. תמיד טען שהביקורת עוסקת ממש ב'דיני נפשות', כך הגדיר זאת, והיה מודע להשפעה העצומה שיכולה להיות לביקורת שלו על המשך דרכם של עובדים אחרים בבנק". ואכן, בעבודתו גילה לעתים מעשים חריגים של מנהלי סניפים ועובדים אחרים. הצד היצירתי בחייו של קובי היה מאוד מגוון: הוא ידע לנגן על סקסופון ועל חליל צד – כלי נגינה שאהב במיוחד; אהב לצייר – בסלון ביתו תלויה אחת מתמונותיו. קובי בנה במו ידיו את חלק מהרהיטים שבביתו, ואף היה מאסטר שף במטבחו ונהנה מבישול. קובי אהב ללמוד דברים חדשים, כמו שפות, כְּתב סופרים, חקלאות ושיטות בנייה. הוא גם כתב מגילת אסתר כשרה בכתב סופרים והיא בשימוש בבית כנסת בקליפורניה. תחביב נוסף שטיפח היה גידול ענבים ליין. קובי וגיסו תכננו להפיק יין מכרם ענבים שנטעו בבית אל. אחותו נינה סיפרה: "הוא כל כך חיכה לראות בקבוק יין על המדפים בחוץ לארץ עם תמונת בית אל עליו. הוא חשב שזה יהיה ממש קידוש ה'". לא אחת ניצל קובי מידיהם של מרצחים. באחד המקרים, בעת שנסע בכפר פונדוק שבשומרון, נורה לעברו כדור שחדר למכוניתו, נכנס מהחלון שלצידו, עבר מילימטרים מפניו, ויצא מהחלון בצד השני. המכונית התמלאה בזכוכיות שבורות, אך קובי ניצל. בשבת הגדול (שלפני פסח) תשס"ד חדר מחבל ליישוב אבני חפץ. בסביבות אחת בלילה, שמעו הילדים דפיקות חזקות על התריסים של חלון חדרם בניסיון לפרוץ דרכם. הם העירו את ההורים. קובי זינק משנתו ויצא מיד מביתו להגן על ששת ילדיו ורעייתו, ולמנוע את חדירת המחבלים אל הבית. הבת חני, בת הארבע-עשרה, נפצעה מצרור יריות כאשר החזיקה את אחותה בת השלוש וחצי שהייתה בחדר ההורים. האם דאגה לשני האחים הקטנים. למרות פציעתה, הצליחה חני להגיע עם אחותה לממ"ד, ובכך הצילה את חייה. היא סיפרה: "… כל הבית היה נעול, והמחבל לא הצליח להרים את החלון של חדר הילדים. הוא ניסה לשבור אותו עם הקת של הרובה ואז הערנו את אבא. הוא מיד רץ החוצה… אין לי מושג איך הצלחתי לזחול עם כל הכאב של הפציעה, אבל פשוט עשיתי את זה כדי להציל את חייה של תחיה. אחרי זמן קצר, כשהיריות פסקו, גם אימא הגיעה לממ"ד עם שאר האחים שלי. עד שהיריות לא פסקו, לא היה אפשר לעבור בבית". קובי הגיב כמו חייל ובחירוף נפש יצא להגן על ביתו: הוא לקח את אקדחו, יצא מהדלת הקדמית ואיגף את הבית. משהתכוון לירות במחבל הרוצח, נתקע נשקו האישי במעצור. המחבל ניצל את המצב וירה בו כדור בודד, פגע בצווארו והרגו במקום. רב-סמל יעקב אבי (קובי) זאגא נפל בקרב באבני חפץ, במסגרת כיתת כוננות, ביום י"ב בניסן תשס"ד (3.4.2004). בן ארבעים היה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה בטקס צבאי מלא. הותיר אחריו אישה – אסטלה-אסתר, שישה ילדים: חנה-חיה, שרה-עדינה, רחל-ברוריה, רות, נסים-גדליה ותחיה, הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. על מצבתו נחקקו המילים: "עלה במעלות קדושים ליל שבת הגדול/ וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים". מחציתו השנייה של הכיתוב מצוטטת מספר מלאכי פרק ג. בשבת הגדול (השבת שלפני פסח) נהוג להפטיר בפרשה זו. "יעקב הציל את משפחתו ואת כל תושבי היישוב ושילם על כך בחייו," אמרה דוברת היישוב, הילה וינוגרד. "הוא היה אדם מאמין, שורשי, ובני משפחתו יושבים בכל יהודה, שומרון ועזה. אדם אופטימי ושמח, בן אדם מקסים, איש יקר. קשה לי לדבר עליו במושגים כאלו. אנחנו כואבים את אובדנו". לאחר מותו של קובי פנה אביו אל מְנַהל מערך הביקורת בבנק שבו עבד בנו, וסיפר כי המשפחה החליטה לכתוב ספר תורה לזכרו ונערכת לגיוס הכסף הנדרש. הבנק נרתם למבצע התרמה להנצחת זכרו של קובי. "ההיענות הייתה פשוט מרגשת," סיפרה יהודית טאובר, "התרומות החלו לזרום לחשבון שפתחנו. היינו מופתעים מהנדיבות ומהנכונות". מלבד עובדי הבנק, הנהלת הבנק תרמה אף היא, משרד הביטחון נרתם לפרויקט ורבים מבני המשפחה מהארץ ומחו"ל. שמונה שנים לאחר שקובי נהרג ולמחרת העלייה לקברו, חגגה המשפחה את בר המצווה של בנו נסים. נסים קרא מספר התורה שנכתב לעילוי נשמת אביו, ספר מושקע בהתאם למורשתו של קובי, כתוב בכתב יפהפה עם כיסוי מגולף בעץ. פעילות נוספת להנצחתו היא הקמת ספרייה מעוצבת לזכרו בחדר הישיבות שבקומת ועדת הביקורת, אשר תשקף את המטען האנושי והמקצועי הגדול שקובי נשא ויישם בעבודתו. ביישוב אבני חפץ הוקמה שכונה שנקראת "מעלה יעקב" על שמו של יעקב.
