יוסף, בן צילה וקופל הכהן, נולד ביום כ"ד באייר תש"ו (26.5.1946) בפרייזינג שבגרמניה, ועלה ארצה עם הוריו בשנת תש"ט (1949). יוסי למד בבית-הספר היסודי "ניצנים" ברמת-גן והשלים את חוק לימוד החובה בבית-הספר היסודי "עתיד" ברמת יצחק. אחרי-כן למד שנתיים בבית-הספר התיכון "עמל" בפתח-תקוה. נער עירני ורגיש היה יוסי. כשהגיע ארצה מגרמניה עם הוריו היה ילד כבן שלוש, ועד מהרה התערה בחברת הילדים בשכונת מגורי הוריו ברמת-גן. תלמיד שקדן היה, אהוד על מוריו ועל חבריו. יוסי היה בן נאמן ומסור להוריו, דאג באהבה רבה לאחותו הצעירה, רחל. ישר היה ובעל מצפון, ולא עמד מן הצד כשנעשה עוול לזולתו. כשעזב יוסי את בית-הספר התיכון "עמל", בחר להשתלם כטירון-ים בבית-הספר הטכני של חיל-הים בחיפה. ערב גיוסו לצה"ל היה עלם חסון ומוצק. בלורית שחורה התבדרה על מצחו ועיניו הירוקות אמרו חכמת חיים ואהבת הבריות. יוסף גויס לצה"ל בראשית אפריל 1964 והתנדב לחיל הים. לאחר הטירונות השתלם בקורס למכונות אניות-קיטור ושירת זמן מה על סיפון המשחתת "יפו". בראשית יוני 1966 שוחרר יוסף מהשירות הסדיר, ואחרי-כן נקרא לתקופות של שירות מילואים, אשר במהלך אחת מהן הועבר מחיל הים לחיל התותחנים. תחילה פעל כתותחן-שדה ואחר-כך כמש"ק בצוות נ"מ. מפקד הפלוגה שלו מספר: "ורונה היה טיפוס מאוד עירני. לא היה תחום שלא הכיר ולא עסק בו. הוא היה תותחן במקצועו הצבאי, אך למעשה עסק גם בכל שאר העניינים הקשורים בצוות ותפקידים רבים ביצע בהתנדבות. יוסי היה האיש הדואג לכל דבר ביחידה". ידידים ומפקדים העלו על נס את מסירות נפשו של יוסי והעריכו אותו כחייל מעולה. "קשה להתרגל לעובדה המרה, שיוסי לא יהיה עוד אתנו בסוללה. קשה, כי ללא ההומור השובבי שלו, מעשי הקונדס, ועליזותו הטבעית, שהשרתה רוח טובה על כל החיילים – נראה כי נעלם חלק מן הרוח הנפלאה אשר הייתה בסוללה", אמר סגן מפקד הסוללה. כשנה לאחר תום שירותו בצה"ל נשא לאישה את חברתו חנה, קבע את מגוריו ברמת-גן והצטרף ל"אגד" כנהג. ידידים לעבודה מספרים, שיוסי היה נהג מצטיין וידיד נאמן. "תמיד היה מוכן לעזור, להטות שכם ברגעים של אובדן הדרך או של יאוש. אז היה מתגלה בכל שיעור קומתו". עם אשתו וידידיו לעבודה יצא יוסף למסעות ולטיולים בימי חג ומועד, וכולם נזכרים בערגה ברחצות הליליות, בארוחות וביתר ההפתעות שהכין להם. יוסי אהב את הארץ, הוביל את רעיו בשבילים נסתרים בה ו"הדביק" את כולם באהבת מולדת. "יוסי היה אדם בעל אמת צרופה, בלא זיוף. אמרו עליו שהיה שקט, ואמנם לא היה מן הצעקנים ומנופפי הסיסמאות. הוא היה כמים שקטים שחדרו עמוק", ספרה אחת מידידותיו. באוגוסט 1968 נולד לבני הזוג ורונה בנם הבכור, אביגדור, ובפברואר 1971, עם הולדת עירן, היה יוסף לאביהם המאושר של שני בנים. שמח בחלקו היה, מסור למשפחתו ולעבודתו וצפה אל העתיד באמונה ובביטחון. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא יוסי ליחידתו בחיל התותחנים ונשלח לחזית הדרום. הוא לחם בעוז ובדבקות בכל הקרבות ואף עודד את חבריו. לא אחת התנדב להחליף נהג זחל"ם שהתעייף. ביום י"ח בתשרי תשל"ד (14.10.1973), הגיע עם יחידתו לגשרים שהוקמו על קו המים. מפקד הפלוגה מספר, שכאשר הגיעו חייליו ל"חצר" שליד הגשרים, נתקלו באש תופת. "כולם קפצו מן הזחל"מים והסתתרו במהירות בשטח. אחרי זמן מה, כאשר חלה הפוגה קלה בהפגזה, נתתי הוראה לבחורים לחזור אל הכלים, אך הם היו עדיין המומים מן ההרעשה ולא מהרו להתרומם. הראשון שנענה לפקודה היה ורונה. קפצנו שנינו לזחל"ם והוא נהג בו עד לסוללה. כמחצית השעה אחר-כך נהרג יוסי מרסיס פגז". יוסף הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. הוא השאיר אחריו אישה ושני בנים, אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה ציין מפקד היחידה את פועלו של יוסף, וכתב: "יוסף היה חייל פעיל ויעיל. הוא סייע רבות לחבריו בעבודת צוות למופת. ברגעי מתח וקושי ידע להרגיע חברים ונכון היה לבצע כל מה שהוטל עליו. הגדוד איבד חייל מצויין, ומקומו ביחידה ישאר כאדם, כחבר וכידיד". ידידיו של יוסף, חברי "אגד", פרסמו פרקי זכרונות על דמותו ודרכו של יוסי בחוברת הזיכרון "לחברינו".
