ורובל, אריה

בן דוד ועדינה. נולד, יחד עם אחותו התאומה רבקה, ביום ז' בטבת תש"ז (30.12.1946) בקיבוץ אפק – לאמו, חברה ותיקה בקיבוץ, ולאביו, פרטיזן שהגיע ארצה מאירופה, שם נספתה משפחתו במחנות ההשמדה. אריה למד בבית-ספר יסודי ואחרי-כן בכיתות ההמשך של בית-הספר התיכון שבמקום. כן השתלם בקורסים מקצועיים בתחום המכניקה. בילדותו היה אריה מופנם ומסוגר בתוך עצמו, נער דייקן וממושמע שהקפיד על שמירת סדר. הוא גילה כישורים טכניים ומיומנות רבה בתחום המכניקה. הקדיש את מרבית זמנו הפנוי לעשייה בתחום זה, ויעידו על כך המכשירים הרבים שתכנן ובנה. אריה היה ספורטאי מצטיין, ובחדרו ניתן למצוא תעודות רבות המעידות על השתתפותו והישגיו בתחרויות-ספורט. הוא נטל חלק בחוג לדאייה של קלוב הדאייה 'מגידו', והיה פעיל בחוג לצלילה של בני קיבוץ אפק. אריה הרבה לערוך טיולים בארץ, ביקר במקומות רבים ויפים, ועקב אחרי החי והצומח המיוחדים לכל מקום ומקום. הוא לא הסתפק בביקור במקום אלא למד וחקר את ההיסטוריה המיוחדת של כל מקום ואת המבנה הגיאולוגי של כל אתר ואתר. בשנת 1964, כשעמד על סף סיום לימודיו בבית-הספר התיכון, נפטרה אמו והדבר הסב לו זעזוע עמוק והשפיע עליו לאורך-זמן. אריה גויס לצה"ל בשנת 1965 וניסה להצטרף לחיל-האויר. לבסוף התנדב לשרת ביחידת- סיור מובחרת של חיל-הרגלים – סיירת 'שקד'. במלחמת ששת-הימים היה בקורס-קצינים, בבית-הספר לקצינים של צה"ל ובסיומו הוענקה לו דרגת הקצינות – סגן-משנה. הוא נתמנה להיות מפקד-מחלקה בחיל-הרגלים. אריה שוחרר מהשירות הסדיר בשנת 1968 והוצב ליחידת-מילואים של חיל-הרגלים. חבריו ליחידה ציינו שהיה מפקד-מחלקה קפדן שדבק בעקרונותיו. הוא גילה בקיאות בקריאת הקרב ובשימוש בכלי-הנשק. מיומנותו ותושייתו חילצו לא-פעם את היחידה ממצבים קשים ומסובכים בעת קרב. במלחמת יום-הכיפורים שימש כמפקד-מחלקת-חי"ר, שנטלה חלק בקרבות הבלימה וההבקעה מול האויב הסורי ברמת-הגולן. במלחמת ההתשה פיקד על המחלקה בקרבות באזור תעלת-סואץ והועלה לדרגת סגן. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר בצה"ל, השתלב בעבודה בקיבוץ אפק. הוא אהב את חיי הקיבוץ, עבד בהתלהבות ותרם רבות לכל ענף שהשתלב בו, אם היה זה ענף גידולי-שדה, או מידגה, או מוסך. היו לו רעיונות רבים לייעול העבודה, רעיונות אשר לדעת חבריו הקדימו את זמנם והעידו על חשיבה מקורית ויוצרת. הוא נשא לאישה את רחל, בת הקיבוץ, וב3- בספטמבר נולדה בתם עדי. בעלון קיבוץ אפק אנו מוצאים דברים על דמותו של אריה: "אריה הוא נוט שהמצפן הוא כלי-העזר היחיד שלו – אצלו צפון או צפון, שחור הוא שחור, ולבן הוא לבן. לא, אין הוא איש-פשרות, ואנו, שחיינו הפכו למסכת של פשרות, נזקקים לאותם אנשים שלעולם אינם מאבדים את הצפון ויודעים למשוך אותנו, ולו רק בחלק מהדרך, לכיוון הנכון". ביולי 1977 יצא אריה לשירות-מילואים פעיל באזור הגבול עם לבנון. ביום כ"ב באב תשל"ז (6.8.1977), בסיור שנערך באזור, נפגע אריה ונהרג, הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ אפק. השאיר אחריו אישה, בת, אב ושתי אחיות דברים לדמותו ראו אור בעלון קיבוץ אפק, בחוברת יפה שהוציא הקיבוץ לזכרו ביום השנה. חבריו בקלוב הדאייה 'מגידו' רכשו דאון ועליו כתוב, באותיות מאירות ובצבע אדום, 'אריה'.