בן אסתר גיטל ויהודה אריה. נולד ביום כ"ב בניסן תשל"ה (3.4.1975) בירושלים, בן שלישי למשפחה בת שבעה בנים. התחנך בבית-הספר היסודי "חורב" בירושלים, והמשיך את לימודיו בישיבה התיכונית של "חורב", שם השלים את לימודיו וקיבל תעודת בגרות. נחשון היה חניך בתנועת הנוער "עזרא", וברבות הימים הדריך חניכים צעירים. הוא עבר קורס עזרה ראשונה במד"א, והתנדב שם במסירות רבה. מספר חברו לסניף תנועת "עזרא" ברמות, דודו גלעדי: "נחשון, לא קשה כל כך להסתדר אתו. להיפך, הוא מקרין מאוד את האהבה שלו. אתה בא לסניף, פתאום הוא מגיע, קופץ עליך, חונק אותך, מוריד אותך לרצפה". ומוסיפות יונית פרידברג והדס רזיאל: "לא יודעות אם אי-פעם היית מודע לאהבה הענקית שיש לאנשים אליך. בכל מקום שהלכנו – מיד כולם הכירו אותך. כל אחד שעובר הוא חבר שלך מכאן, ומכיר אותך משם. כל אחד זכה לחיוך, ללחיצת יד, כאילו הוא החבר הכי טוב בעולם". נחשון היה החייכן, האופטימיסט, בעל המורל הגבוה והמעודד שבחברה – גם של חבריו, גם במשפחה, וגם של עמיתיו לנשק. הוא טיפל בהמון אהבה ובמסירות נפש באחיו הקטן, הלוקה בתסמונת דאון. נחשון גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1993 ובעקבות שני אחיו הבוגרים התנדב ל"גולני". הוא הגיע ליחידת "עורב" של גולני, ורצה מאוד להיות קצין, דבר שהיה אמור להתגשם כעבור זמן קצר. לאחר הטירונות, ולאחר שהוכשר כלוחם, עשה שירות מבצעי בלבנון. כתב מפקד החטיבה: "נחשון התבלט כבר בראשית דרכו בגולני בבסיס הטירונים: החיוך התמידי שלא מש מפניו לרגע, גם בעת קושי, היה התכונה הבולטת בנחשון, תכונה חיצונית, אמנם, אך משדרת הכל על עוצמתו הרוחנית, בגרותו, תפיסת עולמו והבנתו. נחשון עם נתונים איכותיים אלו השפיע על כולנו. בעת שירותו בלבנון, תקופה בה הצטיין כלוחם, התנדב לכל משימה, וידע תמיד לחייך ולהרגיע את הסובבים. גם כשכעס והיה עצוב, ידע נחשון לשדר זאת ברוחו המיוחדת ולהשפיע בכך על חבריו ולא פעם על מפקדיו". כך מתארים אותו חבריו לצוות 1 ב"עורב" גולני: "לא נשכח את החיוך התמידי שלך, אותו חיוך שהקסים את כולם, חיילים, מפקדים וחברים. איך בטירונות הסתובבת עם רס"פים וקצינים כמו חבר ותיק. אותו חיוך שגם בקטעים קשים בטירונות, ביחידה ובלבנון, לא נמחק אחרי שמונה שעות שמירה". מספר חברו, אודי בן נון: "מפקדים אהבו אותו, והוא ניצל את זה. כשהיו נותנים לו עונשים היו ככה מרחמים עליו, היו צוחקים אתו ובסוף מוותרים לו. בטירונות, כל המפקדים מפלוגות אחרות, מצוותים אחרים, לא היה להם אתו דיסטנס, עם כולם היה דיסטנס, ורק אתו הולכים צוחקים, היו מסתלבטים אתו כאילו חייל ותיק. קשה לעמוד מול נחשון". ומספר יניב סימון: "תמיד הקרנת רצון טוב וחוש הומור. הרצון והכוח הפנימי שלך השפיעו עלינו, הסובבים אותך. הגובה והמשקל שלך היו קטנים משלנו, אך הוכחת לנו ולמפקדיך כמה גדול אתה". נחשון היה ילד תמים, שחשב רק טוב על אחרים – תכונה שלא נתנה לו לחשוד במכונית שעצרה עבורו בצומת יהוד, ובה נוסעים חובשי כיפות, מוסיקה חסידית בטייפ באוטו, ותנ"ך וסידור מונחים על המושב. נחשון נחטף ביום 9.10.1994 על ידי מחבלים מהחמאס, והוחזק כבן ערובה במשך שישה ימים. כל המדינה התפללה ופעלה לשחרורו. כל העם היה מאוחד ברצון להציל נפש אחת של יהודי. ביום שישי, י' בחשוון תשנ"ה (14.10.1994) נערכה פעולה צבאית בבית בו הוחזק נחשון בביר נבאללה. מפקד הפעולה, סרן ניר פורז, ונחשון הי"ד נפלו בקרב בפעולה זאת. במוצאי שבת, בחצות הלילה, הובא נחשון למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. כמאה אלף איש השתתפו בהלוויה. בן תשע עשרה היה נחשון בנופלו. הוא הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. השאיר אחריו הורים ושישה אחים – חיים, חזי, צחי, אלי, רפאל ואוריאל. במכתב תנחומים למשפחה, כתב הרמטכ"ל אהוד ברק: "נחשון, זכרונו לברכה, נחטף על ידי מחבלי החמאס והוחזק כבן ערובה בבית בביר נבאללה, שם נרצח בדם קר, עת פרץ כוח צה"ל לבית בניסיון לחלצו, נחשון שירת כלוחם בפלוגת הנ"ט של חטיבת גולני, ותואר על ידי מפקדו כחייל ממושמע, שהאמין בצדקת הדרך, התנדב ראשון לכל משימה, בעל תושייה ורמה אישית גבוהה. היה מלא מרץ ושמחת חיים, אהוד על הסובבים אותו, בעל כושר ביקורת מפותח, מנהיג טבעי, רקם מערכת יחסים מיוחדת עם חבריו, עמיתיו לנשק, ועם מפקדיו ויצר בכך אווירה ייחודית בצוותו". וספד לו מפקד החטיבה: "נרצחת, נחשון, בדם קר. נרצחת על היותך יהודי גאה החי בארצו, על היותך חייל בצה"ל. נרצחת על ידי אלו המנסים לחבל בכל אשר אתה האמנת: ביטחון לעם ישראל במדינתו, קדושת החיים, ההגינות ואהבת הזולת. נרצחת והשארת חלל עמוק של צער ותסכול בחטיבה, ביחידתך ובעיקר במשפחתך. משפחה, לה מסורת גולני מפוארת. תלינו תקוות רבות בנחשון, ביכולתו, בצדקת דרכו ובאמינותו. ציפינו שמלוחם צעיר יצמח ויהיה מודל חיקוי ללוחמים אחרים, כל אלה נגדעו בעודם באיבם". כתב הרב מוטי אלון, ראש ישיבת "חורב": "אני רואה אותך כאן נחשון, עם אותו חיוך קבוע. אתה, על מה שאתה, נחשון הקטן והגדול, הצלחת לעשות לעם שלם. למדרגה שאליה הצלחת להעלות עם שלם בימים שסועים, קשים, עם החיוך הזה." כתבו חבריו לצוות 1: השליחות האחרונה שלך, אחרי כל המארבים ופתיחות הצירים, נהג נגמ"ש או מפקד חוליה, היא לאחד את העם, דבר כמעט בלתי אפשרי, והוכחת שגם לזה אתה מסוגל". כתב חברו ליחידה, שי צרויה: "נחשון, עכשיו כשאני חושב עליך, אני רואה בן-אדם, יותר נכון, ילד, עם קסם מיוחד, שבהתחלה לא ראינו את זה ולא שמנו לב, אבל אחרי שעזבת אותנו אני רואה מול העיניים 'אדם גדול' שהצליח לעשות דברים שהרבה אנשים בממדים ובגיל שלך לא הצליחו לעשות ולא יצליחו לעשות. כמו, למשל, לסחוב את הטיל שהיה גדול ממך כמעט פי שניים, ושקל חצי ממשקלך, אבל אתה סחבת אותו כמו ענק". חבר לצוות, ישראל היימן, כתב: "דבר אחד אני יודע, שהפסדתי חבר. חבר שמקרין חום ואנושיות, איכפתיות ועזרה לזולת, שבחיים לא ראיתי כמותה. חבר שעוזר בלי לעשות חשבונות". פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרו של נחשון. הוריו הוציאו לאור ספר לזכרו ובו דברים של בני המשפחה, חברים ומפקדים, על דמותו, משולבים בשירי ארץ ישראל; ארבעה ספרי תורה נכתבו לזכרו; נחנך בית-ספר לנדידת ציפורים בלטרון, על שמו ועל שם סרן ניר פורז; הוקם על שמו מרכז להבנה וסובלנות; בית המדרש, בבית הכנסת שבו התפלל, נקרא על שמו; הוקמה קרן להשאלת מכשירים נשימתיים לקשישים ולתינוקות על שם נחשון וניר; הורים רבים ברחבי הארץ קראו לבניהם בשם נחשון; לאחרונה, נבנה בניין חדש בירושלים עבור "שלווה" – מרכז לילדים מוגבלים, הקרוי "בית נחשון".
