ופני (ופנירסקי), משה
בן יואל ושרה ופנירסקי. נולד ביום י"ב באדר תרצ"ו (6.3.1936) בתל אביב. נצר לשתי משפחות מיוחסות בפולין. בהם תלמידי חכמים ומופלגים בתורה. שני ההורים עלו לארץ בגיל צעיר: האב – כחלוץ שעזר בבניין הארץ, והאם מתוך אידיאל ציוני שהצטרפה להוריה אשר כבר ישבו בארץ לפניה כשנה ומחצה. בגיל חמש נרשם כתלמיד בבית הספר "לבנים מזרחי" וכבר שם הצטיין בחריצותו ושקידתו. צעיר היה כשהצטרף לשורות "בני עקיבא". הוא לא אהב להתבלט אך חבריו הקרובים ידעו כמה טוב לב היה ומה גדולים היו כשרונותיו. את השכלתו התיכונית קיבל בגמנסיה "ישורון" בפתח תקוה. בשמחת ה"בר מצווה" שלו הצהיר כי ימשיך בדרך בה חינכוהו הוריו – אהבה לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל ואת הבטחתו שמר במסרו את נפשו על קידוש השם, העם והארץ. אחרי שעמד בבחינות הבגרות גויס לצבא באוגוסט 1954 ובו שירת כקשר בסיירת חיל השריון. עוד לפני מערכת סיני השתתף בפעולות התגמול, כשהוא ממלא בהצלחה תפקידים רציניים ואחראיים. בגמרו את השירות התחיל ללמוד פיזיותרפיה במסגרת בית החולים "אסף הרופא" אבל כעבור שנתיים עזב את לימודיו שם ועבר להוראה, כי במקצוע זה ראה יעודו בחיים. תחילה עבד כסגן מנהל בבית הספר בבאר שבע ובגמרו את הקורס להשתלמות מנהלים באוניברסיטה העברית בירושלים החליט להקדיש את כל זמנו ומעיניו להוראה ולעזרה לנחשלים. הוא מצא סיפוק בעבודתו הרוחנית כמורה ומחנך וככל שהוסיף לעסוק במלאכה זו, שהוא ראה במלאכת קודש, גברה תשוקתו להתמסר לחינוך ילדי ישראל – ועשרות מכתבי ההערכה שהמשפחה קיבלה אחרי נפלו הם עדות לכך. משה כתב מאמרים בשטח החינוך והלימוד – ובמיוחד התרכז בשיטות הוראה חדשות בחשבון בבתי ספר יסודיים. בין עבודותיו הראויות לציון יש להזכיר את עבודת הגמר האוניברסיטאית על הנושא "מכשירי עזר ללמידה". במסגרת עבודתו בבאר שבע הכיר את זו שנשא לאשה ואז קיבל לידו את הנהלת בית הספר "מורשה" ברמת גן. את עבודתו האחרונה מילא בנאמנות, במסירות ובאהבה והצלחתו בניהול בית הספר היתה גדולה, כי מבוקר ועד ערב היה הוגה בחידושי שיטות הוראה ובשכלולם ואף בטיפוח הפרט. אך כשבאה הקריאה לדגל בערב מלחמת ששת הימים, עזב את בית הספר, אשר לו מסר את כל מרצו ובו שיקע את כל הגיגיו, ויצא להיכון למלחמת הקודש. כמעט שלושה שבועות של מתח עברו עד היום השלישי לקרבות, הוא כ"ט באייר תשכ"ז (8.6.1967), בו נערך ממערב לביר-גפגפה שבסיני קרב שריון בשריון ואז נפגע פגיעה ישירה הרכב שבו נמצא – וכך מצא את מותו. הניח אשה, בן ובת (הבת לא מלאה לה שנה בנפול אביה). הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. במלאת שנה לנפלו (כ"ט באייר תשכ"ח) נערכה מטעם המחלקה לחינוך בעיריית רמת גן והנהלת בית הספר "מורשה", אשר במקום, אזכרה לזכרו ובאותו מעמד הוסב שם בית הספר ל"מורשת משה". יצאה לאור חוברת לזכרו – "נר למשה". בספר "במעלות גיבורים", בעריכת ישראל ארליך, הוקדשו עמודים מספר עליו ולזכרו. בספר "על במותיך חלל" בהוצאת חברים לנשק, הוקדש עמוד לתולדותיו ולזכרו. שמו הוזכר בספר "יומנו של חייל" בהוצאת החטיבה. מעזבונו הובא בילקוט עזבונותיהם של הבנים שנפלו במערכות ישראל – "גוילי אש" כרך ד'.