ועקנין, שמעון

שמעון, בן זוהר ועמרם, נולד ביום י"ב בתמוז תש"י (27.6.1950) בטבריה. הוא למד בבית-הספר היסודי "תחכמוני" בעיר-הולדתו ובבית-הספר התיכון בכפר-הרא"ה והשלים לימודיו בבית-הספר התיכון "בית דבורה" בטבריה. שמעון היה תלמיד מצטיין והניקיון והסדר המופתיים ששררו תמיד בחפציו הפכו לשם-דבר בבית-ספרו. גם כשהמשיך את לימודיו התיכוניים כתלמיד-ישיבה וכן בבית-ספר תיכון-דתי, ניכר בחריצותו וסיים את לימודיו כתלמיד מצטיין. לדברי מחנכו היה שמעון מקובל על כל חבריו בכיתה והדבר שייחד אותו היה כושר-החשיבה והניתוח. תכונה זו סייעה לו ללמוד מקצועות אהודים ולא-אהודים כאחד. הוא הצטיין בכושר-ארגון רב ובחוש מפותח לסדר ולניקיון וכך נעשה דמות מרכזית בקרב חבריו ומוריו. שמעון היה מסור מאוד להוריו ולמשפחתו וסייע להם תמיד בכל אשר יכול. הוא נרתם בכל הזדמנות לסייע בעבודות-הבית, התגאה במשפחתו ובמוצאו ובמיוחד היה קשור לאמו, שאת שמה נהג לרשום באותיות גדולות על מחברותיו ורשימותיו. הוא היה עלם חסון, בעל מבט עירני ועיניים סקרניות. שמעון גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1968 והוצב לחיל-השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשלים קורס שריון בסיסי וקורס מט"קים, נשלח ליחידת-שריון בתפקיד מפקד-טנק והוענקה לו דרגת רב"ט. הוא היה חייל מסור וממושמע והפך לרוח החיה ביחידה. בפלוגה כולה העריצוהו על שהקפיד תמיד על הופעה מסודרת וגאה אפילו בתום-אימונים מפרכים. מפקדיו הציעו לו תפקיד של רב-סמל פלוגתי אולם הוא סירב בתוקף, כי דרש להוסיף ולשרת כאיש-צוות בטנק. הוא הועלה לדרגת סמל. שמעון השתדל תמיד לשמור על קשר עם משפחתו ובואו הביתה הפך לחגיגה לכל בני-המשפחה. מששוחרר משירות-החובה החל ללמוד בטכניון בחיפה בפקולטה להנדסת-תעשייה וניהול. הוא סיים בהצטיינות שתי שנות-לימוד והוענקה לו מלגה לשנת-לימוד נוספת. הוא זכה להוקרה רבה על הצטיינותו, על-אף שנתקל בקשיים בתחילת הלימודים, משום שהיה בוגר המגמה ההומנית בבית-הספר התיכון, אך בזכות כוח-הרצון הדביק את הפיגור. הוא נבחר לוועד-הסטודנטים, שייצג את התלמידים בדיונים עם הסגל האקדמי והיה הרוח החיה בהכנת מסיבת-הסיום של קורס ההכנה. בתקופת הלימודים לא חדל לשמור על המסורת ולהתפלל בכל עת ואף עבד לפרנסתו, כדי לממן את לימודיו וכדי לסייע למשפחתו. ביום הכיפורים, כשפרצה המלחמה, הפסיק שמעון את הצום ונסע מיד להצטרף ליחידתו בסיני למרות שלא קיבל צו-התייצבות לשירות-מילואים. הוא צורף כטען-קשר לטנק המ"פ. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), לחם בטנק שלו על גבעת "חמוטל" לאחר שהשמיד קודם-לכן חמישה טנקים של האויב. ליד "טלוויזיה" נפגע הטנק ושמעון חירף נפשו ויצא על-אף האש וההפגזה, להביא אנטנות מטנק אחר לשם חידוש הקשר. לאחר שהטנק שלו נפגע שנית והחל לבעור, טיפל שמעון במסירות בפצועים ליד הטנק, כשהוא חשוף מול האויב. כשהסתערו חיילי האויב לעברם, חיפה שמעון על חבריו והסתער לבדו על האויב בהטילו לעברו רימונים. הוא נפגע ולאחר הקרב נחשב כנעדר. לאחר שזוהתה גופתו, הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בטבריה. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "התרשמתי דווקא מתכונותיו של שמעון האדם, תכונות שגם עשוהו חייל מעולה. הוא לא היה מסוגל להישאר אדיש מול אזלת-יד או חוסר-סדר. באחד התרגילים במסגרת האימונים נפצע שמעון ברגלו והרופא התיר לו לנסוע לביתו, אך הוא נשאר במחנה ובשובנו בלילה מהשדה צפתה לנו הפתעה: שמעון הכין לנו ארוחת מלכים;" חברו-ללימודים כתב על שמעון: "הוא הוכיח עד כמה רבה שקדנותו, בהצליחו להיות בין התלמידים המצטיינים בפקולטה, ותכופות באו אורחים לחדרו במעונות כדי לשמוע מפיו הסברים;" מנהל בית-הספר שבו למד שמעון בנערותו כתב עליו: "אם היה עסוק במשהו – הוא חשב רק על אותו עניין; אם למד – רק למד; אם בידר את חבריו – רק בידר. כך גם הלך מעמנו במלחמה – הוא חשב רק על המלחמה ועל חבריו בצוות". הוריו תרמו לזכרו ספר-תורה לבית-כנסת בטבריה.