ועקנין, יוסף

בן לאה ודויד, נולד ביום י"א באדר תרפ"ד (1924) בעיר העתיקה בירושלים למשפחה ברוכת-ילדים. למד ב"תלמוד-תורה" לילדים ספרדים. בעודו נער יצא בלי ידיעת הוריו לבקר אצל אחותו, שגם היא עזבה את הבית בלי הסכמתם והיתה חברה בקיבוץ "הנוער העובד" אלונים (גבעות זייד), ונשאר שם. הוא התערה במהרה בחיי הכפר ועסק בעבודות אחראיות במשק, ובייחוד בטיפול בבעלי-חיים. גם בשמירה נודע באומץ לבו ובהצלחה במגעו עם השכנים הערבים, שידע את לשונם ומנהגיהם. במאורעות תרצ"ו- תרצ"ט התנדב לנוטרות במשמר הרכבות. במלחמת-העולם השנייה התנדב לצבא ושירת ביחידות התובלה 467 ו179-, הגיע עד איטליה, ועם תום הקרבות התמסר לעזרת ההעפלה בארגון מחסני האספקה והעברתה לאוניות, וכן בהובלת המעפילים לנמלי ההפלגה. יוסף השתתף בארגון השיירות שהעפילו באוניות "חנה סנש", "אנצו סירני", "וינגייט", "דוב הוז" ו"אליהו גולומב", ובגלל העבודה המרובה סירב לנסוע לחופשה. פעם, בעת נסיעה בשירות ההעפלה, נחבט על-ידי קרון חשמלית וזרועו נשברה. סירב להילקח לטיפול רפואי, לבל יפול המטען בידי המשטרה הצבאית הבריטית, והמשיך בביצוע תפקידו מתוך הבלגה על מכאוביו, עד שיכול להעבירו לאדם אחראי אחר. בפעולתו זו הסתבך עם שלטונות הצבא והוכרח לעזוב את איטליה. בשובו ארצה הצטרף לארגון ההתיישבות של חיילים משוחררים, התנחל עימו ליד מנחמיה ומילא תפקידים מרכזיים במשק. משהחלה מלחמת-העצמאות שירת כמפקד קטע בהגנת המושבה מנחמיה. בגלל הצורך לעזור להוריו חזר זמנית לירושלים ושירת כנהג בצבא. הוא נהג מכוניות בשיירות לירושלים עד המצור ואחר-כך בחזיתות ירושלים וסביבתה והיה גם בין הפורצים לעיר העתיקה. באחרונה השתתף בהתקפה על ארמון הנציב ושם נפל, ביום י"ב באב תש"ח (17.8.1948). בגלל הנסיגה מפני התקפת-נגד נשארה גופתו בשטח ורק לאחר שלושה שבועות, עם פירוז השטח, נמצאו שרידיו והובאו לקבורה בשייח'-באדר א'. ביום י"ז באלול תש"י (30.8.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים