וסרמן, יורם

יורם, בן רות ויהושע ז"ל, מניצולי השואה וממייסדי קיבוץ נצר-סירני, נולד ביום כ"ג בטבת תשי"ב (21.1.1952) בקיבוץ נצר-סירני ולמד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בקיבוצו. הוא היה תלמיד שקדן ומבריק בכל תקופת-לימודיו, אהוד על חבריו ועל מוריו, אשר אמרו עליו: "יורם היה אחד התלמידים האהובים עלינו ביותר – ועל מי לא? את עבודותיו היה יורם כותב בקיצור ובתמציתיות, אך הצטיין בתפיסת הדברים. גם בכיתה לא הרבה בדיבור, אך היה שואל, מתעניין וחושב;" "הצצתי פעם בשיעורי-האנגלית של יורם והרהרתי בלבי, כי מורה צריך להתכונן היטב לשיעורים, כשבכיתה יושב תלמיד כיורם". הוא התמסר במיוחד למדעי-הטבע – מתמטיקה, כימיה ופיסיקה – והקדיש הרבה מזמנו לטיולים בסביבות קיבוצו. יורם הצטיין בעבודתו, היה אחראי ובעל-תושייה. בעיקר אהב לעבוד בלול ובפרדס והתעניין בתהליכי-העבודה. הוא היה חבר בחטיבת-הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים וברבות-הימים היה פעיל מאוד בגרעין של תנועתו, שיצא לשדה-בוקר במסגרת שנת-שירות. הוא ריכז את העבודה בבית-האריזה, ארגן את המשלוחים ונתחבב על בני-המשק ועל חבריו-לגרעין; במיוחד נתפתחו יחסי-רעות ואהבה בינו לבין חברתו דורית. יורם היה עלם חינני בעל פנים יפות וחיוך מקסים. הוא היה חברותי, אהב לרקוד והיה מבוקש בערבי-ריקודים, אך יחד עם זאת היה ענוותן והגיב בחיוך על מחמאות שחלקו לו הבנות. שובב היה, אהב מעשי-קונדס וסיפור בדיחות, אך ידע גם לעזור לחבר בלימודים ובעבודה ונכון היה תמיד לוותר למען הזולת. מטבעו היה נחוש ועקבי, וכשהחל במשימה התעקש תמיד והשלימה. יורם היה בן מסור ואוהב להוריו, אהב להיות בבית במחיצת משפחתו ובשעות הקשות מצאו בו הכל עידוד, בזכות עליזותו ומזגו הנוח. הוא היה יפה תואר, תמיר וגבה-קומה, בהיר-שיער ובעל עינים שגונן תכול נדיר. כן היה ספורטאי טוב ושחקן-כדורסל מעולה והיה חבר הנבחרת של קיבוצו. יורם גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1972 והוצב לחיל-הרגלים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מ"כים, הוצב לחטיבת "גולני" והתנדב לסיירת שלה, בדרגת רב"ט. הוא היה חייל מצוין וחבר מסור ואהוד על כל מי שהכירו. ביחידתו הצטיין בסבילות ובמסירות לחבריו ונחשב אחד החיילים הטובים בסיירת. מפקדיו העריכו את דבקותו במטרה ואת עקשנותו למלא עד תום משימות שהחל בהן ולהשלימן בהצלחה. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), השתתף יורם עם יחידתו בקרב הראשון על החרמון לשם כיבושו חזרה מידי הסורים. בקרב זה נהרג בעת שחיפה מאחור במקלעונו על חבריו הפצועים והנסוגים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי בנצר-סירני. השאיר אחריו הורים ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב חברו, שלחם לצדו בחרמון: "יורם נשאר מאחור לחיפוי, למרות שאיש לא הורה לו זאת. הוא דפק בסורים וריתק אותם באשו. איני יודע אם עשה זאת במודע, מכל מקום היה זה מעשה אמיץ מאד;" חברים ביחידתו כתבו על יורם: "במסע הראשון היה לי על הגב מטען כבד – מרגמה ופצצות. יורם התנדב לקחת את מטען-הפצצות, שמשקלו היה 12 קילו ומאוד לא נוח לשאתו. ידעתי כי יורם סובל בגללי והוא לא פלט מילה והמשיך ללכת;" "במסע-אלונקות ארוך מאוד היו לי בעיות עצומות, נאנחתי ונאנקתי ויורם כל הזמן עודד אותי בצורה תקיפה; במסע אחר, בקטעים האחרונים, אני ממש נעצרתי ויורם דחף אותי. זו היתה דוגמה לרצון העז להמשיך ולהגיע למטרה". קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו. כתבה אמו: "החלטיות וכוח-רצון ליווהו בכל דרכו. הוא התקשה להסתגל למסגרת הצבאית הנוקשה ואמר לי פעם: 'אמא, את יודעת מיהו הגנראל הגדול ביותר? זה האזרח, האזרח החפשי'. אבל הוא לא חסך מאמץ כדי לתת את המכסימום". חבריו כתבו עליו: "יורם היה דמות מיוחדת במינה, בעל אופי ויופי שלא ניתן למצוא רבים כמותם. היה בו משהו כה אצילי, נעים ונבון. תמיד נהנינו להיות בחברתו ולכן הוא זכה להערכה מיוחדת. הוא בלט לא רק בחיי-החברה אלא גם בעבודה". בחוברת מובאים דברים שכתב יורם עצמו: "היסוד של בעיות-העבודה במשק הוא קודם כל במוסר-העבודה הלקוי. שורש הבעיה הזו וכן בעיות השוויון והשיתוף בין חברי הקיבוץ, נעוץ בחינוך שניתן לילדים הגדלים במשק. החינוך הוא קודם כל הדוגמא האישית שנותנים המבוגרים… שינוי לטובה יכול לבוא רק אם תחול התעוררות כללית מצד החברים החייבים, בראש וראשונה, לתקן את דרכיהם הם".