יואב, בן ויקטוריה ויוסף, נולד בשנת ת"ש (1940) באבדן שבאיראן ועלה ארצה עם אחיו ואחיותיו ב-1949. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "הדר יוסף" בהדר יוסף ובעזרת מלגה שקיבל ממשרד החינוך והתרבות, המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון-חקלאי בנהלל. בתקופת לימודיו הצטרף לתנועת נוער במקום והיה אהוד על כל חבריו לתנועה. הוא היה תלמיד טוב ושקדן, קפדן ומסודר ושילב היטב את הלימודים העיוניים עם העבודות החקלאיות בבית-הספר התיכון בנהלל. מוריו כתבו עליו: "היה בעל גישה מעמיקה ויסודית, עקשן ודבק במטרה". הוא אהב מוסיקה ואומנות, היה אהוד על מוריו-מדריכיו ועל חבריו, היה מקדם את הבריות בחיוך ובמלה טובה, קשר קשרי-ידידות עמוקים שעמדו במבחן הזמן והשפיע באישיותו על הסובבים אותו, אשר העריכו את תכונותיו ולא רק קיבלו את מרותו. הוא נהג לעזור לזולת וחבריו העידו עליו כי היה ספוג בתכונת "ואהבת לרעך כמוך". כחבר בתנועת "השומר הצעיר" וכאוהד מסעות וטיולים, הרבה לסייר לאורכה ולרוחבה של הארץ ואהבה זו דחפתהו ברבות הימים להתחיל בלימוד גיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב. יואב היה מסור מאוד למשפחתו. החקלאות הייתה אהובה עליו ולא פעם סיפר, כי חלומו הוא להיות רועה צאן היושב על הגבעה, משקיף על העמק שלמרגלותיו ומחלל להנאתו בחליל רועים. עקב עזרתו ותמיכתו הכלכלית במשפחה נאלץ לדחות את גיוסו לצה"ל. יואב גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1959 והתנדב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים ובקורס קצינים, הוצב לסיירת "שקד" ושירת בה עד שמונה לסגן מפקד הסיירת. עם חיילי הסיירת אבטח את גבולות המדינה והשתתף במארבים ובמירדפים. לאחר שעבר הסבה לשריון, השלים קורס למפקדי פלוגות שריון וקורס קציני סיוע-אוויר ולימים סיים את הכשרתו בבית-הספר לפיקוד ומטה. במרוצת ארבע-עשרה שנות שירותו, תחילה בשירות חובה ואחרי-כן בשירות קבע, שימש בתפקידי הדרכה בבית-ספר לשריון ובקורס מ"פים-שריון ובתפקידי פיקוד שונים. במלחמת ששת הימים לחם יואב במסגרת חטיבת השריון 7 וזכה אז להערכה כקצין מצוין, מסור ומנהיג למופת; היה מפקד יחידת-שריון, קצין אג"מ ומג"ד טנקים בפועל. כן היה מפקד גדוד שריון בצפון. הוא היה קשור לצה"ל מתוך נטייה למקצועות הלחימה. יואב נשא לאישה את חברתו מנוער שרה, וברבות הימים נולדו להם שלושה ילדים. הוא קבע את משכן המשפחה ביסוד-המעלה, מקום הולדתה של אשתו, בת למשפחת מזרחי ממייסדי המושבה, שבה מתגוררים עד היום אביה ואחיה. למרות שאיפתו לחזור לחיי-אזרח בעורף ואל חיק המשפחה לא הניח לו מצפונו להשתחרר משירותו הצבאי ושלושה ימים לאחר תום שירות-הקבע שלו – חזר והתנדב. אותה תקופה עמדה בסימן תקריות-אש עם הסורים ולפני אחת הפשיטות "ברח" יואב ממיטתו, שהיה רתוק אליה בגלל רגלו שנשברה בתאונת-דרכים. הוא נסע לבית-החולים וביקש מהרופא להסיר את הגבס מרגלו – והצטרף אל הכוח הפושט. יואב היה לוחם אמיץ ללא-חת וקצין נערץ על פקודיו והפך לדמות של מפקד שכל יחידה יכולה להתברך בו. הוא היה בעל-מקצוע מעולה בתחומי-השריון, בעבודת-מטה, בתחום השליטה והטקטיקה וכן בכל ההיבטים הטכניים הקשורים בטנק עצמו. כוחו היה רב בתפקידי אימון-הצוות, המחלקה, הפלוגה והגדוד. הוא התבלט בנכונות ליטול על עצמו כל משימה, בלי היסוס וערעור ולעתים אף דרש משימות נוספות. הוא היה אמיץ בצורה קיצונית, אך עם זאת הקפיד לשמור על חיי אנשיו. בכל פעולה קרבית היה תמיד בטנק המוביל, מבקר ומפקח על האש ובאותה עת מדריך את מפקדי-המשנה. מטבעו היה צנוע ושקט, לא התבלט במראהו החיצוני ובצורת-דיבורו, אך ידע להטיל מרות בדרכי נועם וידידות. במהלך שירותו הוענקו לו "אות השירות המבצעי" ו"אות מלחמת ששת הימים". כשפרצה המלחמה ביום הכיפורים, היה כוח-הטנקים של יואב בין הראשונים שגויסו ונשלחו לבלום את הסתערות טורי השריון של הסורים. ביום 7 באוקטובר עלה בראש פלוגת טנקים ב"מעלה גמלא" והשמיד כוח טנקים של האויב ובכך חסם את הדרך בפני הסורים, שניסו לרדת לכיוון הירדן ואבטח את נתיב הפריצה להתקפת-הנגד של כוחותינו. בפעולה זו נפגע הטנק שלו והוא המשיך לפקד מטנק אחר. למחרת היום, תוך כדי התקדמות, נתקל במערך נגד טנקים של האויב שכלל חי"ר וטנקים. הוא הסתער בראש הגדוד, השמיד את מערך האויב, השתלט על ציר-הנפט ובכך חסם את דרכה של תגבורת אויב על ציר זה. ב9- באוקטובר הסתער בראש חמישה טנקים על "תל-עכשה". למרות ההפגזה הכבדה של האויב כבש את התל וחסם את דרך הנסיגה של האויב. הגדוד שבפיקודו השמיד במהלך הלחימה שישים עד שבעים טנקים של האויב. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), הסתער יואב בראש יחידתו על עמדות ארטילריה של הסורים באזור כודנא. על אף ההפגזה הכבדה הוציא את ראשו מהצריח, כדי לצפות על שדה-הקרב, ואז נפגע בראשו ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראש-פינה. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, הורים, אחים ואחיות (אביו נפטר שנה לאחר נפילתו). על לחימתו הוענק לו "עיטור העוז" על "גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. בכל מעשיו גילה אומץ-לב רב, קור רוח, כושר מנהיגות ותושייה". במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "הוא היה בעל ידע רב והתמצאות מיוחדת בתפקידי-שדה. חרוץ, מסור, נאמן, ממושמע ובעל אחריות רבה; בעל אופי נוח, שימש דוגמה אישית ודאג לקידום העבודה;" הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף דוד אלעזר ז"ל, כתב: "הוא ראה את שירותו כשליחות ונשאו במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש את עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו;" מפקד היחידה שלו כתב: "יואב הצליח להנהיג את יחידתו בגבורה ובאומץ דרך מערכי-האויב, גם לאחר שהטנק שלו נפגע שלוש פעמים – – – עוד היום קשה לעבור ביחידתו מבלי שיורגש שיואב היה מפקדה. קשה להביע במלים את הערכתי העמוקה לכושרו כמפקד וכמנהיג בקרבות; פועלו ודמותו לא ימושו מנגד עינינו בכל מבחן בו נעמוד;" במכתב-תנחומים למשפחתו כתב אחד מפקודיו: "אני חושב שבמלחמה הוא היה האיש שהשפיע עלי בצורה החזקה ביותר והוא שדחף את הגדוד למבצעים, שייתכן כי הכריעו את הכף לטובתנו. הייתה זו דמות מיוחדת מאוד של מפקד, שלא נתקלתי בשכמותה מעולם. מצד אחד מוכשר כשד, טקטיקן מעולה, לוחם בחסד ומעל לכל אמיץ – אני ראיתי כל הזמן כיצד הוא לוחם: רץ קדימה, כל הזמן ראשון, עמד חשוף לחלוטין בצריח, זה לא היה אומץ-לב שאנו מכירים; זה היה דבר עילאי ואני יודע שאיש לא היה לוחם בגבורה כזו אילמלא יואב. אנו חבים לו את שחרור הרמה – וזו אמת. אבל לא רק בצד הזה כבש את לבנו. הוא ניהל שיחות אישיות עם הצוותים, היה עובר בכל רגע פנוי בקרב הלוחמים, חיוך על פניו, דיבר והסביר, התעניין בצרכיו של כל אחד וניסה למלא מיד את מבוקשו. בעת הקרב הוא היה מעל לכל אדם. ויקר מאוד. הוא ממשיך ללוות את הגדוד והרבה דברים נעשים בשמו". כתבה על לחימתו, שבזכותה הוענק לו "עיטור העוז", ועל מותו נתפרסמה ב"במחנה".
