ונטיק, אמנון-משה (אמי)

בן אסתר וצבי, נולד ביום כ"ח בחשוון תרפ"ז (5.11.1926) בירושלים. עד גיל חמש גדל בתלפיות ומאז ואילך בבית הכרם. שם למד בבית-הספר העממי ובבית-הספר התיכון עד גמר הכיתה הששית. מילדותו היה חבר פעיל ב"מחנות העולים" ושאף לצאת להגשמה חלוצית. הוא חיבב את הטבע ואת העבודה החקלאית עוד מימי טיפולו המסור בגינת הבית, שזכרה קינן עמוק בלבו ונתלווה אליו גם כאשר שירת במרחקים. אחרי שסיים את הכיתה הששית, למד שנתיים בבית-הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה והצטיין בשקידתו ובמסירותו לעבודה. אמנון-משה סיים את לימודיו בשנת 1944 ושירת שנתיים בפלמ"ח בבית הערבה, חפצי בה ואפיקים. השתתף בעבודה, בה בלטה במיוחד זיקתו הנפשית לחקלאות, באימונים ובמסעות ובפיצוץ מסילות-הברזל והגשרים בתקופת המרי, וריכז את ענייני התרבות בפלמ"ח. בקיץ 1945 שוחרר מהפלמ"ח לשלושה חודשים, וברצותו להכיר מקרוב את אורח-החיים הערבי, שהה חודשיים בכפר בית-מחסיר ליד שער הגיא בבית משפחת פלחים, חי ועבד עימהם ויחסי חיבה וכבוד נרקמו בינו לביניהם. שבוע למד את חיי הערבים העירוניים בחברון ושבוע את חיי הבדווים בשבט אל-סואחרה באזור צפון ים-המלח. רשימותיו המעניינות על החיים הללו נשארו בכתב-יד. רק אחת, על השוק בחברון, פורסמה ב"בטרם" (בחודש פברואר 1948). בשנת תש"ז למד זואולוגיה ובוטניקה באוניברסיטה העברית ושאיפתו היתה להשתלם אחר-כך ביערנות בארצות-הברית. זמן מועט אחרי שהתחיל ללמוד בראשית תש"ח, התייצב לשירות המולדת למחרת יום החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ. הוא שירת בסביבות ירושלים בהגנה על התחבורה ונלחם בחירוף-נפש בפורעים (עם זאת ביקש ממפקדו, שאם יהא צורך לתקוף את הכפר בית-מחסיר אל ישתפו אותו בכך, כיוון, כך אמר: "אכלתי לחם בכפר ההוא"). אמנון-משה נשלח לסדום, לבית הערבה ולקליה, השתתף בהריסת מפעל צפון ים-המלח ובנסיגה לסדום ושם שירת בחיל-המשמר המבודד. הוא השתתף בפעולות קרב ובהדרכה כללית ותרבותית. לפני רדתו לים-המלח היה בקורס מ"כים בשעה שחבריו (אנשי מחלקת הל"ה) נשלחו כתגבורת לגוש עציון ונפלו בדרך, וכך ניצל מגורלם, אך במכתביו לאחותו הביע ספק אם יש לברך על נסים כאלה. מכתביו מים-המלח המצטיינים בתיאורי-נוף פיוטיים ובהומור עסיסי, הם דוגמאות לאותו הומור חי, בו השתדל "להחזיק את הנשמה" בחבריו, שהניתוק "מהעולם הגדול" (זירת הקרבות של ירושלים והשפלה) העיק עליהם יותר מהסכנות והמחסור שבחייהם המובדלים באותה סביבה נידחת. בימי שירותו הראשונים בסדום יצא פעם מים-המלח לירושלים בלוויית אב, שהוביל הביתה לקבורה את בנו שנפל בקרב, ובדרך השתדל לנחם אותו ואמר: "מה אנו יכולים לעשות? לא להילחם? אם לא נילחם, הרי לא תהיה לנו ארץ! היום – בנך, מחר – אולי אנוכי". אך לו לא ניתן ליפול בקרב. כגמול על פעולה נועזת קיבל עשרה ימי חופשה וטס הביתה. בעת שקרב המטוס לנחיתה בשדה דב ליד תל-אביב, הוא נקלע להפצצה מצרית על העיר ונחת נחיתת-אונס בחולות נבי-רובין. כנופיה ערבית תקפה את נוסעי המטוס ורצחה את אמנון וארבעת חבריו, ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.