ונגר, עמוס

בן סלביה ושמחה, נולד ביום י"א בחשוון תשכ"ג (8.11.1962) בתל-אביב. עמוס למד בבית-הספר "גיבורי ישראל", המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון העירוני ט', ולמד בו שלוש שנים, עד כיתה י"א. את שנת הלימודים האחרונה השלים בבית-הספר "רון". בהיותו בן 14 שנים התנדב עמוס לעזור במגן-דוד-אדום, והחל את דרכו כחובש. הוא עבר קורסים רבים והשתלמויות בנושא עזרה ראשונה. כשהתגייס לצה"ל, כבר היה עמוס חובש מיומן ומנוסה. את רוב זמנו הוא הקדיש לפעילות התנדבותית. מילדות היה עמוס פעיל בתנועת "הצופים". לאחר זמן הוא עבר לתנועת "השומר הצעיר" בשכונת יד-אליהו, והצטרף לגרעין נח"ל "חריש". עמוס היה בעל נפש רגישה ופיוטית, והוא הביע את רגשותיו בשירים נוגים שבהם גילה כושר ביטוי לרחשי ליבו. הוא שר על בדידות, על רעות, על מלחמה ועל מוות. באחד משיריו, שכתב מחצית השנה לפני מותו, התנבא: נגמר לי העתיד./ משהו שבא אל תוך/ תודעתי/ לחש לי את דבר מותי./ מתי./ אבד האני שלי,/ העבר זרוק אי-שם/ באחת מפינות חיי,/ וההווה פשוט לא חי – עבר,/ נותרו הגוף החי/ וההשלמה עם המוות./ לפני שהתגייס הרבה עמוס לעסוק בספורט, כדי להגיע לצה"ל בכושר מלא. הוא התגייס בספטמבר 1981, ושירת בנח"ל מוצנח. עמוס עבר אימוני טירונות מפרכים, ובאחד התרגילים נפגעו שתי רגליו. הוא העלים את כאבו, כדי שלא ירחיקו אותו מחבריו המתאמנים. כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היה עמוס עם הכוח שפרץ ללבנון. ביום השלישי של הקרבות, בי"ח בסיוון תשמ"ב (9.6.1982), בעת שיחידתו ביצעה פעולות טיהור בכפר ראשדיה, נפגע עמוס מפגז האויב ונהרג. בן 19 שנים הוא היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחולון. הוא השאיר אחריו הורים ואחות, ואוסף שירים שהספיק לכתוב בחייו הקצרים. שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "טוראי עמוס ונגר נתן את חייו למען מולדתו. הוא שירת בגדוד נח"ל מוצנח. הוא היה חייל אמיץ, בעל מוטיבציה ורצון להצליח, נהג לעזור לזולת, בעל נפש פיוטית". מועצת עיריית תל-אביב העלתה את זכרו בישיבתה אחרי שנפל, ובה אמר ראש העיר שלמה להט: "נזכור את טוראי עמוס ונגר, הנער, המשורר, החייל. חייו הקצרים של איש הנח"ל שנפל, והוא רק בן 19 שנים, רצופים עשייה ומלאי תוכן. מתנדב מבטן ומלידה, הקדיש עמוס את מרבית זמנו הפנוי לעבודות התנדבות, במסגרת מגן-דוד-אדום. הוא כתב שירים והיה בן ארץ-ישראל היפה, חניך תנועת נוער כל חייו וחבר בגרעין נח"ל, אשר במסגרתו התיישב בנח"ל חריש. הוא קיווה כי לאחר שישתחרר מצה"ל ילך לקיבוץ להיות חקלאי. זה היה חלומו". בחוברת שיצאה לזכרו העלו חבריו את דמותו, וכן נאספו בה השירים שכתב.