ולצ’ק-בר, שלמה

בן אירמה ועמנואל, נולד ביום י' בטבת תרפ"ו (27.12.1925) בעיר הראניצה, צ'כוסלובקיה. אביו היה ציוני ושמר על יהדותו בסביבה לא-יהודית. שלמה ביקר בבית-ספר עממי ותיכון כללי. בהיותו כבן 13 עלה לארץ במסגרת "עליית-הנוער" והיה בקבוצה האחרונה שהספיקה להגיע לארץ לאחר שפרצה מלחמת-העולם השנייה. הוא בא אל דודו, חשוך-הבנים, בעל משק קטן בהרצליה, והיה לו לבן. בארץ סיים בית-ספר עממי, עבד שנתיים בחקלאות אצל דודו וביקר בקורסים למסגרות בבית-הספר על שם מכס פיין. היה חבר תנועת "הצופים" ובגיל צעיר כבר רכש לו את אות-הספורט. שנה עבד במסגרות בתל-אביב, אך לא הסכין עדיין לחיים עצמאיים ולתנאי-עבודה קשים. גם הניתוק מעל הוריו והחששות לגורלם העיקו עליו ולא שקט עד שהתגייס, והוא בן 19, בסוף שנת 1944, לצבא הבריטי. הועבר אחר-כך לבריגדה היהודית ואיתה עבר לאיטליה, אוסטריה, גרמניה, הולנד ובלגיה. בהיותו בצבא הגיע לדרגת קורפורל. בגמר המלחמה נודעה לו האמת המרה על גורל משפחתו. אביו נורה במחנה מאוטהאוזן, ואמו, סבתו ושלושת אחיו נשלחו למחנה-המות בטרבלינקה. הוא עצמו נפגש לראשונה עם שארית הפליטה בברגן-בלזן. עם שחרורו מן הצבא חזר לעבודתו במסגרות וכשנקרא לגיוס התייצב ונשלח למחנה בנתניה. לאחר זמן קצר קיבל תפקיד של מפקד-כיתה והשתתף בקרבות. כשנשאל משום מה אינו עובר לעורף, כבן יחיד ששרד, ענה לקרוביו: "וכי קל יותר לאם הבנים לשלוח את בניה לקרב, מאשר לאם אשר לא רצתה בילדים רבים ונותנת אפוא את בנה-יחידה למלחמה?" שלמה שירת בחטיבת "אלכסנדרוני", השתתף בקרבות בסביבת מענית, שחרור חיפה, קאקון, כפר יונה וסלמה. ב-15 ביולי 1948 בערב החליפה פלוגתו פלוגה אחרת מהחטיבה במשלטים שממזרח לקולה וטרם הספיקה להיערך ולהתחפר כהלכה במקום. למחרת בבוקר תקפו כוחות הלגיון את המשלט. כשהם מסתייעים באש ארטילרית ושריוניות, שטפו את עמדות המחלקה במשלט הקדמי ואילצו את הפלוגה לסגת. בקרב זה נפל, ביום ט' בתמוז תש"ח (16.7.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה.