ולטר, בועז

בן נעמי וצבי, נולד ביום כ"א בסיוון תש"ך (16.6.1960) בקרית-ים. הוריו היו ממייסדי קיבוץ שדה בוקר בנגב. בבית אביו ספג את אהבת הארץ ואת הזיקה לנושאי הביטחון וההתיישבות. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון ע"ש רודמן בקרית-ים והשלים בו את לימודיו במגמה הריאלית. הוריו הרבו לבקר בקיבוץ שדה-בוקר, ושם בילה בועז חלק גדול מחופשותיו. הוא היה צעיר מופנם ושקט; אהב שירה, ניגן בפסנתר והתמסר לעזרת ילדים נזקקים. כתלמיד מצטיין ארגן קייטנות לטעוני טיפוח ולימד תלמידים חלשים שהיו זקוקים לעזרה. בועז ידע למצוא את האיזון בין לימודיו ובין שאר עיסוקיו הרבים. הפעילויות הקרובות ללבו היו ההדרכה ב"נוער העובד והלומד". הוא ליווה את חניכיו ממש עד שירותם הצבאי. גם בעת שירותו בצה"ל היה קופץ תכופות לראות "מה נשמע בתנועה". בועז ניצל כל הזדמנות כדי לטייל ברחבי הארץ. מצלמה ומפה היו ציוד קבע בתרמילו. הוא צילם הכל – נופים, טבע ובני-אדם. כחודש לפני גיוסו לצה"ל כתב לחברתו: "אני הולך בגאוה ובשמחה לצבא. אני יודע שאם תהיה מלחמה או סתם תקרית אש, אני אתן את כל מה שיש בי אפילו, אם זה יעלה לי ביוקר…" בנובמבר 1979 התגייס לצה"ל ושירת בחיל-השריון. אחרי אימוני טירונות כללית עבר קורס מפקדי-טנקים ועלה לדרגת סמל. באוקטובר 1980 סיים בהצטיינות קורס קציני שריון והועלה לדרגת סג"ם. הוא נתמנה מדריך לקציני שריון בבית-הספר שבו למד. דעתו הייתה, שכמדריך של קצינים חייב הוא לרכוש תחילה נסיון מבצעי, ולכן ביקש להעבירו ליחידת שריון מבצעית. באביב 1982 יצא בועז לקורס מ"פים כשכוונתו להמשיך לשרת בצבא הקבע. כשפרצה מלחמת שלום הגליל היה בועז, כסגן מפקד פלוגה, עם חוד הכוח שהבקיע את מעוזי המחבלים. הוא התקדם עם יחידתו בלחימה רצופה עד שהגיע למבואות ביירות. ביום כ"ב בסיוון תשמ"ב (13.6.1982), אחרי שבוע של קרבות קשים, בהיותו בכפר סיל שליד ביירות, נורה ונהרג בידי צלף סורי. בן 22 היה במותו. בועז הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. מפקד יחידתו כתב עליו להוריו: "את בועז פגשתי לראשונה באחד הקורסים בו עברתי הסבה לשריון. קצת מוזר לפקד על קצין שזה עתה היה מורך ורבך בכל הנוגע לרזי הטנק ושימושיו… בועז וחבריו לימדו אותי פרק חשוב שלא הכרתיו קודם לכן. "בועז נפל בתום שבוע של לחימה וקרבות קשים, בהם נטל חלק כסגן מפקד פלוגה. לאחר 24 שעות של לחימה קשה, רצופה, נגד כוחות שריון וקומנדו בשטח קשה ביותר, מצאנו עצמנו במבואות ביירות ושדה התעופה. מאחורינו היו עשרות טנקים שרופים של האויב, עשרות חיילי קומנדו הרוגים ועשרות עמדות, כלי-רכב וכלי-נשק פגועים. היה מוזר. לרגע השתעשעתי במחשבה שהנה המלחמה תמה. שמחה וגאווה התגנבו ללבי, שהרי כל חיילי אתי ואף אחד לא נהרג בקרב ארוך ואיום זה. ואז, כרעם ביום בהיר, נפלה הידיעה – בועז פצוע קשה. ולאחר כמה דקות באה הידיעה שבועז איננו אתנו יותר. בועז נפל כבן במשפחה המופלאה ביותר שקמה לנו בארץ בדור הזה – משפחת הלוחמים. זכיתי שבועז יימנה על לוחמי ולוחמי הגדוד".