ויתקין, משה
משה, בן רבקה ודוד, נולד ביום י' בניסן תש"ד (3.4.1944) בתל- אביב. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר לדוגמא בתל- אביב, אחרי-כן סיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר עירוני ה' בתל-אביב, במגמה הריאלית. מוישיק, כפי שקראו לו חבריו ובני משפחתו, היה תלמיד מעולה בבית-הספר היסודי. גם בהמשך דרכו בבית-הספר התיכון, היה תלמיד מזהיר במקצועות הריאליים, אבל יחד עם זאת היה תלמיד טוב גם במקצועות ההומניים. הוא היה חרוץ ומעמיק-חשוב והשכיל להבין את החומר שלמד ולרדת לעומקם של דברים. תמיד היה מוכן לסייע לחבריו בלימודים, והם אהבוהו והעריצוהו על כך. בזכות קסמו האישי וכושר המנהיגות שלו הפך מוישיק דמות מרכזית בכיתה. השתלבו בו לב רגיש וסוער עם יכולת חשיבה מדויקת; גישה רומנטית לצד בגרות אינטלקטואלית, ועל כל אלה היה טוב לב והצטיין באהבת אדם. שאיפתו הגדולה הייתה להיות בן-אדם, במשמעות העמוקה של המלה. היו בו מסירות ונאמנות במטרות שקבע לעצמו וכנות ויושר בתפישת עולמו. הוא היה מוכן להיאבק נגד כל דבר שנראה לו לא- צודק; שלמות עם עצמו ועם מעשיו הדריכה אותו בבחירת דרכו ואורח חייו. משה גויס לצה"ל בסוף יולי 1962 והוצב לשרת בחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורסים למפקדי טנקים ולקציני שריון, הוצב בתפקיד מ"מ ביחידת שריון. כקצין הקפיד לבצע כל משימה בשלמות, עד לפרט האחרון, אך עם זאת לא חדל אף רגע לדאוג לרווחתם של חייליו. הוא הקפיד להיפגש עמם לפני היציאה לביצוע משימה ולשוחח אתם, ודאג לכל צורכיהם עד לפרטים הקטנים ביותר. תמיד ידע למצוא את החלשים והמקופחים ביחידתו ולסייע להם להתגבר על קשייהם. הוא נחשב מפקד מעולה, והצבא תפס מקום חשוב בחייו. מטבעו היה מוישיק לוחם – הן בצה"ל והן במסגרת החיים האזרחיים. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר היה נקרא לעתים לתקופות של שירות מילואים פעיל. במסגרת שירות המילואים השלים קורס למפקדי פלוגות בשריון, מילא תפקיד של סמ"פ טנקים, ולעתים מילא תפקיד של מ"פ. במלחמת ששת הימים לחם כקצין ביחידת שריון. לאחר שהשתחרר החל ללמוד בטכניון בחיפה במגמה להנדסה אזרחית. הוא חי בדירת סטודנטים צנועה, הרבה ללמוד במרץ והרבה גם בטיולים ברחבי הארץ. מוישיק אהב את הטיולים יותר מכל צורת בילוי אחרת ותר את הארץ לאורכה ולרוחבה. אחרי-כן משכה אותו תאוות הטיולים גם אל מחוץ לגבולות הארץ, והוא יצא לסיורים בארצות חוץ בחופשותיו. מוישיק סיים את לימודי התואר הראשון בהצטיינות, המשיך ללמוד לתואר השני בטכניון ובמקביל למד בבית-הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב. גם בלימודים האקדמיים היה תלמיד מצטיין; מעולם לא היסס לשאול שאלות, התייחס בכובד ראש לכל מה שעשה וסירב להשלים עם מוסכמות. תכונות אלו ציינוהו גם במקומות-העבודה שעבד בהם לאחר גמר לימודיו בטכניון. הוא עבד במשרד מהנדסים ויועצים ועסק בתכנון מבנים, אך יותר מכל רצה להיות עצמאי ולא תלוי בשום אדם. הוא רצה להצליח בעבודתו ובחייו – בזכות עצמו, בזכות אישיותו וכשרונותיו. לשם כך השקיע את כל-כולו בעבודה ובלימודים, וניאות לעבוד בשכר נמוך יחסית, על-מנת להשתלם ולהתקדם, אפילו היה הדבר כרוך בוויתור על קידום מידי ועל רמת חיים גבוהה. במקום עבודתו העריכו אותו ביותר, והוא מצדו נטל על עצמו אחריות רבה יותר מאשר נדרש ממנו – וזכה לקידום נאות. אחרי-כן מונה למנכ"ל שב"ח – מפעל לייצור ולבנייה של בתים טרומיים למען עולים חדשים. בעבודה זו עשה לילות כימים והפליא לעשות במרצו, בכשרונו ובשאיפתו להוציא מלאכה מושלמת מתחת ידיו. מוישיק אהב חברה ואהב לארח את חבריו בביתו, והם מצדם אהבו אותו ואת הבית שהקים לו, הוא קיים קשר הדוק עם משפחתו, נהג מסירות אין קץ ביחסו להוריו ולאחותו, רחש אהבה עזה לאשתו ומעל לכל – אהב עד כלות נפש את בנו, עדי. במלחמת יום-הכיפורים השתתף משה בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. בהתקפה על הגשר באזור פירדאן, ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), נפגע משה בעומדו חשוף בצריח הטנק ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן. אשתו והוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה דברי חברים על דמותו ואופיו, ועל פועלו ואורח חייו – דברים שנועדו למען בנו, עדי.
