בן פרידה ומשה-דוד, נולד ביום א' בסיוון תשי"ח (20.5.1958) בתל-אביב. הוריו, יוצאי פולין, הם ניצולי השואה, עובדה שהשפיעה הרבה על אורח חייו ועל שאיפותיו של יחיאל-מרדכי. מילדות דבק יחיאל באמונה הדתית ובאהבת ישראל, אידיאלים שהנחו אותו בלימודיו, במעשיו ובשירותו הצבאי. בגיל צעיר הוא הצטרף לתנועת "בני-עקיבא" בבני-ברק. בהיותו בן 9 שנים, פרצה מלחמת ששת הימים. הוא התעניין במהלך המלחמה, וכששמע כי ביום הראשון של הקרבות הוכרעה המערכה בידי טייסי חיל-האוויר הישראלי, החליט כי בבוא היום, כשיתגייס לצה"ל ישרת בחיל-האוויר. הוא הרבה לקרוא ספרים על התעופה, ובחדרו היה אוסף של דגמי מטוסים, מונחים על מדפים ותלויים בתקרת חדרו. הוא למד בבית-הספר היסודי "סגולה" בבני-ברק, והמשיך את לימודיו בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים. הוא התבלט כתלמיד מצטיין, חרוץ וממושמע. ב"נתיב מאיר" ספג יחיאל ערכים שהיו קרובים לליבו. הוא קיים את מצוות הדת מתוך הכרה ואמונה עמוקה. כשהגיע מועד התייצבותו לשירות בצה"ל, קיווה יחיאל שיתקבל לחיל-האוויר. ביום 21.7.1976 הוא התגייס, ניגש לבחינות לקורס טיס, אבל בגלל מגבלות בראייה נפסל. הוא החליט ללכת במסלול של ישיבות ההסדר, נכנס לישיבת "הר עציון" ובשירות זה ראה את הגשמת האידיאלים שלו: שילוב של תורת ישראל, עם ביטחון ישראל. יחיאל אהב ללמוד. התמדתו הייתה לדוגמה בישיבה. הוא גם אהב את הצבא, והתנדב לשרת בחיל-השריון. יחיאל עבר קורס מש"קי טנקים, התקדם בחיל, ובמאי 1978 עלה לדרגת סמל. הוא נשלח לקורס קצינים, למורת רוחו של רבו בישיבה, שאמר לו כי נוכחותו בישיבה חשובה ביותר. יחיאל מרדכי השיב לו: "אינני עוזב את הישיבה, אני לוקח אותה איתי". הוא השלים בהצלחה קורס קצינים, ובנובמבר 1978 עלה לדרגת סג"ם. הוא היה גאה באותות הדרגה שנשא. יחיאל קיבל פיקוד על יחידה, וגם כמפקד ראה את עצמו כמחנך. בנובמבר 1979, הוא עבר קורס קצינים מתקדם ועלה לדרגת סגן. כשסיים את שירותו בצבא הסדיר, חזר יחיאל למסלול חיים אזרחיים. הוא לימד מתימטיקה בישיבת "תורה ועבודה" בתל-אביב, והצטיין כמורה וכמחנך. באותו זמן, הוא התחיל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב הנדסת מכונות, התחתן ועבר לגור ברעננה. יחיאל קבע עתים לתורה, ובבית-הכנסת שבו התפלל לימד את "פרשת השבוע", שיעורים שנשארו בכתובים אחרי מותו. כשפרצה מלחמת שלום הגליל עלה יחיאל עם יחידתו ללבנון, לגיזרה המרכזית. על גדודו הוטל לסייע לחיל-הצנחנים להתקדם בשטח שמדרום לאגם קרעון. ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982) בצהרים, כאשר יחידתו של סמג"ד משה לבקוביץ, מכוח יוסי שבפיקוד תת-אלוף יוסי פלד, תקפה מצד מערב את טור הטנקים בפיקודו של יחיאל, נפגעו שני הטנקים הראשונים וחמישה חיילים נהרגו, וביניהם יחיאל ז"ל. בן 24 שנים הוא היה בנופלו. שר הביטחון כתב עליו להוריו: "הוא היה לוחם מצוין וקצין בעל יכולת. הוא היה אהוד על כל מי שהכירו". מפקד יחידתו כתב עליו: "יחיאל היה קצין מעולה, והשתלב במהירות ביחידה. הוא דרש מפקודיו משמעת מבצעית גבוהה וביצוע מושלם. הוא היה קשוב לבעיות החיילים והתייחס אליהם בחום ובחברות". בבית-הקברות האזרחי בקריית שאול בתל-אביב, הובא יחיאל-מרדכי למנוחות על-ידי הוריו, הורים שגורלם טרגי: משפחתם נכחדה בשואה, ועתה, בגלל פזיזות של חייל צה"ל הם קוברים את בנם. כמו כן, הוא השאיר אחריו שתי אחיות ורעיה בחודש הרביעי להריונה. חמישה חודשים אחרי שנפל נולד בנו, שנקרא על-שמו: יחיאל מרדכי-חי.
