ויסמן, לאונרדו אלכס

בנם של רבקה ואלכס. לאונרדו נולד בעפולה ביום י"ז בכסלו תשמ"א (24.11.1980). הוא נולד כאח צעיר לשריתה, שהייתה מבוגרת ממנו בדיוק בשנה ושנים-עשר יום ו מילדות הייתה חברתו הטובה ביותר. "כולם חשבו שאנחנו תאומים", היא מספרת, "אימא שלי חינכה אותנו תמיד 'תהיו אחד בשביל השני', וכך היינו … היינו גן ליד גן, אחר כך בבית ספר למדנו באותה שכבה. לכל מקום היינו הולכים יד ביד, אפילו למכולת … אחים לפעמים מקללים אחד את השני. אני אף פעם לא קיללתי את לאונרדו, הוא היה בשבילי הכול. קראתי לו 'לאו', הוא קרא לי 'פיט'". כשהיה לאונרדו כבן שלוש התגרשו הוריו והילדים גדלו אצל האם, אחות בבית חולים "העמק" בעפולה . לאונרדו למד בעפולה. הוא הלך לגן ילדים בחצר בית החולים, ובחלק מהזמן אימו הייתה הגננת שלו. משם המשיך לבית ספר יסודי "רמות" בגבעת המורה, עבר לחטיבת ביניים "ברוש" ומשם לתיכון "אורט", בו סיים בהצלחה כיתה י"ג במגמת חשמל, כעתודאי. לאונרדו היה ילד מקסים ושמח, תמיד מוקף חברים, אוהב ספורט וטיולים – בעיקר אהב לטייל באזור הצפון. מדי יום שישי נהג לשחק כדורגל עם החברים. מעל לכול אפיינה אותו האופטימיות הבלתי פוסקת שלו אל מול קשיי החיים. "לפעמים הייתי אומרת לו 'לאו, קשה לי'", מספרת האחות שריתה, "הוא היה אומר 'שריתה, קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים'". והיו עוד אמרות שאפיינו אותו: " מה שקשה עושים מיד, ומה שבלתי אפשרי לוקח קצת זמן"; "אני חי לי מיום ליום, מפזר את ימי ברוח…" (כך למשל היה משיב כשנשאל לשלומו). לאונרדו התגייס לצה"ל ביום 8.7.1998. הוא נשלח לחיל האוויר, עבר טירונות בבסיס זיקים ובהתאמה ללימודיו התיכוניים נשלח ל קורס בבית הספר הטכני – קורס חשמלאי ציוד קרקע בכנף מטוסים. על ההמשך מספרת אחותו שריתה : "אני שירתתי אז בקריה, ג'ובניקית. אני זוכרת שהוא התקשר אלי אחרי כמה ימים … הוא אמר שהוא הבין שזה לא בשבילו, שהוא רוצה להיות קרבי. הוא היה בטוח שכל הגבולות פתוחים בפני אם אני בקריה … התחלתי להדפיס מכתבים. לכל העולם פקססתי בקשה לעבור מיחידה לא קרבית לקרבית. הוא הגיע לבקו"ם וכנראה אמר 'אני הולך רק לגבעתי, אחרת אני לא מתפנה'. רק לגבעתי הוא רצה…" אחרי ה"שביתה" בבקו"ם הועבר לאונרדו לגדוד צבר בחטיבת גבעתי. הוא עבר שוב טירונות, שירת כלוחם ובהמשך עבר קורס מ"כים וקורס סמלים . סיפר שחר, שהיה מפקד של לאונרדו: "הייתה לי הזכות להיות מפקד המחלקה של לאונרדו בטירונות ובמסלול בגבעתי. תמיד אמרתי שזהו הבן אדם והחייל הטוב ביותר שפגשתי, גם מבחינת מוסר ערכים ואינטליגנציה רגשית וגם מבחינת חיילות ועמידה במשימות. עוד כשהיה בטירונות טענתי שבשבילי הוא כמו עוד מפקד במחלקה. אהוב ע"י כולם, לעולם לא נשבר ותמיד מוכן לעזור". באוגוסט 2001 סיים לאונרדו קורס קצינים ושב לגדוד כמפקד מחלקה. עד מהרה הוא בלט בגדוד במקצועיותו ובכושרו האינטלקטואלי, בהכנות הקפדניות שלו לכל משימה, בציוד המדוגם ובשיעורים הטובים שהעביר לחייליו. אחרי שפיקד על מחלקת טירונים בקו נצרים-עזה הוא מונה לסגן מפקד פלוגת טירונים, מחזור מרס 2003. עוד בטרם הסתיים המסלול מונה לאונרדו לסגן מפקד פלוגת החוד של הגדוד , פלוגה רובאית ותיקה שישבה בכפר דרום. סגן-אלוף רונן, מפקד הגדוד, כתב: "לאונרדו היווה דמות פיקודית משמעותית וחשובה בהווי הגדוד לאורך השנים. מתחילת דרכו כלוחם בגדוד צבר ולאחר מכן כמ"כ הפגין יכולת מנהיגות ושאף תמיד למצוינות … לאורך כל תפקידיו בגדוד השפיע לאונרדו באופן בלתי רגיל על עשרות לוחמים שהיו תחת פיקודו. הוא התאפיין בדאגתו הבלתי פוסקת לחייליו מעל לנדרש ולמקובל, ושימש להם כדמות מנחה ותומכת. דאגתו הראויה לשבח לכל חייל וחייל, והחיוך המוכר שלא מש אף פעם משפתיו, הפכו אותו לאהוב ונערץ בקרב חייליו". סיפר יואל, חייל של לאונרדו: "… מהר מאוד הבנו שיש פה משהו מיוחד – מפקד מזן אחר, מפקד שלא רואים כל יום. זה היה לאונרדו … היה בו משהו אחר, יחס שכמעט לא רואים ממפקדים, יחס חם ואוהב, לבבי ודואג. כמו אבא של כולם … פשוט לב של זהב. נתן את כל הנשמה בכל דבר שעשה … את אהבתו לחייליו ולצבא אפשר היה לראות תמיד. הוא היה דמות מרכזית בפלוגה, אי אפשר היה שלא לאהוב אותו". יואל סיפר, למשל, איך לאונרדו החליט שבונקר הפלוגה הוא הפרויקט שלו ועשה מהמקום פינה לתפארת, צבועה ומקושטת. ועוד הוא סיפר איך השתכנע, רק אחרי שיחה עם לאונרדו, ללכת לקורס מ"כים ובהמשך לקורס קצינים: "לאונרדו ישב איתי כמו חבר של ממש והסביר לי למה. למה צריך לתרום למדינה, למה חשוב לצאת לפיקוד, להיות קצין, לתת הכול בשביל המדינה … לאונרדו לא אמר לאנשים לעשות משהו שהוא לא עשה או לא האמין בו". חייל אחר סיפר על רגע בלתי נשכח: בחודש אוגוסט, בשיא החום, עלה לאונרדו לעמדה בה הוא שמר – לא כדי לבדוק אותו, אלא כדי לשאול אותו מה היה רוצה ברגע זה יותר מכול. בעוד החייל חושב, הגיש לו לאונרדו בקבוק קולה קר ואישר לו לשתות בשמירה… גם בבית ידעו על יחסו הנפלא של לאונרדו לחייליו וליחידה. מספרת אחותו שריתה: "היה מורעל על גבעתי, על גדוד צבר. היית יכולה לעשות לו הכול, עד שזה הגיע לכומתה הסגולה. אסור היה לגעת בכומתה הסגולה שלו. הוא היה מגהץ אותה, מבשם. גם החיילים היו בשבילו כמו ילדים … הוא היה ממלא את האוטו ונוסע בין החיילים שהוא ידע שאין להם, שהם במצוקה. הוא היה ממלא להם מקרר לחודש, לא רק לחג. היה עוזר מכיסו הפרטי … פעם הוא הגיע הביתה עם שקית גדולה מלאה מחזיקי מפתחות של גבעתי. הוא הלך וקנה את כל מחזיקי המפתחות כדי להכניס כסף לפלוגה. התקשר אלי ואמר: 'שריתה, תעשי סיבוב בבית ממדף ראשון עד אחרון. תביאי תיקים, בגדים, שמיכות, כל מה שלא צריך תביאי. אני רוצה לחלק לחיילים שהמצב שלהם בבית קשה'…" "כל אלו", מסכמים אנשי הגדוד, "הערכיות, המקצועיות, האומץ וקור הרוח, החתירה למגע ולניצחון, הרעות, הובילו ליכולת הובלה והנהגה מרצון של פקודיו. החיילים העריצו את לאונרדו, הוא היווה להם מופת ודוגמה לחיקוי. הגישה שלו הוכיחה את עצמה ולא מעט מהם אמרו שהם ביחידה בגלל לאונרדו. לאונרדו היה מנהיג אמיתי, שגרם לחייליו לפעול מהלב … הוא הבין שחייל צריך להרגיש שדואגים לו באופן אישי, שהוא לא עוד חייל, שיש לו שם, אישיות, שהוא חשוב, שהוא בן אדם". לאונרדו נפל בקרב באזור כיסופים ברצועת עזה ביום כ"ח בכסלו תשס"ד (22.12.2003). להלן תיאור המעשה, מתוך תעודת ציון לשבח שהעניק אלוף דן הראל, אלוף פיקוד דרום, ביום העצמאות תשס"ד למשפחתו של לאונרדו: "בתאריך 22.12.03, כ"ז בכסלו תשס"ד, זוהה על-ידי תצפית מחבל חמוש זוחל לעבר עמדת 'פילבוקס 21' במסדרון כיסופים. התצפית הודיעה בקשר על האירוע למ"פ הגזרה אשר שהה באותו זמן באירוע מבצעי אחר. מפקד הפלוגה רס"ן חגי ביבי ז"ל, מפקדה של הגזרה השכנה, האזין באותה עת לרשת הקשר והחליט לקחת אחריות על האירוע ביחד עם סגנו, סרן אלכס (לאונרדו) ויסמן ז"ל. עם הגיעם למקום ירד סרן אלכס (לאונרדו) ויסמן ז"ל מרכבו יחד עם מפקדו. בעודם מבצעים סריקות בסמוך לעמדה ירה לעברם המחבל מנשקו, ופגע ברס"ן חגי ביבי ז"ל פגיעות אנושות. מאותו צרור נפגע גם נשקו של סרן אלכס (לאונרדו) ויסמן ז"ל. סרן אלכס (לאונרדו) ויסמן ז"ל פעל אל מול המחבל באומץ לב וקור רוח כאשר בידו רימון בלבד, אותו השליך על המחבל. תוך כדי הקרב נורה סרן אלכס (לאונרדו) ויסמן ז"ל ונהרג. בפעולה זו הפגין סרן אלכס (לאונרדו) ויסמן ז"ל נחישות תוך חתירה למגע, דבקות במשימה ואומץ לב ראוי לציון". כוח נוסף שהגיע למקום חיסל את המחבל והזעיק פינוי. במהלך הפינוי לאונרדו נפטר. בן עשרים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בעפולה. הותיר הורים ואחות. לאונרדו הועלה לדרגת סרן אחרי נפילתו. כתבה שריתה, אחותו של לאונרדו: "אני באמת לא יודעת מה אני אעשה עכשיו, אני אצטרך להתמודד. אולי אם היו עוד כמה דקות הייתי מבקשת שהוא יגיד לי כמה דברים אחרונים. הוא בטח היה אומר לי: 'שריתה, אל תהיי עצובה. זה לא נורא. אז הלכתי. תמשיכי, תלמדי, תעבדי, יהיה בסדר'. חברה שלו אמרה לי: 'את יודעת, שריתה, את הדבר הכי חשוב שהיה ללאונרדו בחיים, את היית החיים שלו'. אולי אם הוא היה אומר לי את זה, אם היו לנו עוד כמה דקות, אני גם הייתי עונה לו. הייתי אומרת: 'לאו, גם אתה היית החיים שלי'". סגן-אלוף רונן, מפקד הגדוד של לאונרדו , כתב: "לאונרדו הצליח להוכיח שגם במסגרת נוקשה כמו הצבא ניתן לבטא את אישיותו המיוחדת של כל אדם … דמותו ותרומתו, כמו גם משימתו האחרונה, יישארו לעד נדבך ייחודי במורשת עוצבת גבעתי. אנו, חיילי גדוד צבר והמפקדים , מודים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לחוות ביחד עם לאונרדו את אחד הפרקים החשובים בחייו". המשפחה כינסה בחוברת דברי זיכרון ללאונרדו ואת קורות חייו וסיפור נפילתו. כותרת החוברת היא משפט שאפיין אותו – " אדם חי בעולם שהוא בונה לעצמו". החוברת נפתחת בשיר שכתב חייל של לאונרדו, דניאל עידן: "כמו מלך שדואג לעמו / כמו אימא שמחבקת את בניה / כמו ילדים שמשחקים בשדות של אושר / כך אתה אהבת את כולם. / / … כמו שמש, שמש שוקעת / כמו ספינה שמפליגה אל האופק / כמו רגע של אושר שאי אפשר לתפוס / כך אתה עזבת את כולם. // הו לאון, למה עזבת אותי ככה בלי לומר כלום …" יואל, חייל של לאונרדו, כתב: "זכיתם לגדל בן לתפארת מדינת ישראל. תמונתו של לאונרדו אינה עוזבת אותי, היא בכל מקום, מחזקת ומעודדת ונותנת כוח להמשיך את מה שהתחיל – לשמור על מדינת ישראל, להיות חייל בצה"ל". כתבו בני משפחת דהן מנצרים, שהכירו את לאונרדו כששירת שם כמפקד: "אנו חשים הערכה רבה לכם, המשפחה, על מסירות הנפש שהחדרתם לבנכם למען עם ישראל וארץ ישראל. ימעטו המילים שיביעו את הערכתנו הגדולה". בני נוער מנצרים, שזכו להכיר את לאונרדו כששירת באזור כמפקד, כתבו: "לאונרדו היה חדור בתחושת שליחות וייעוד לאומיים. ניתן ללמוד ממנו מהי שליחות, מהי רוח גדולה בעומקם של חיי המעשה, מהי בחירה ולקיחת אחריות … לאונרדו היה איש של מאמץ, איש של עבודה, אדם שלא נח לעולם, עמל, תמיד תובע מעצמו יותר. ראוי שהוא יהיה דוגמה לנו ולבאים אחרינו, דוגמה לאדם שבכוחו שלו היה לענק. הלוואי ואנו כנוער נלמד את דרכו, נלך בדרך בה הותיר את נחישותו, דבקותו ופשטותו". ברשת האינטרנט הוקם אתר לזכר לאונרדו, ובו סיפור חייו ונפילתו, דברי משפחה וחברים, תמונות ותעודות שלו מתחנות חייו. באתר ניתן לצפות בסרטון "לעד בליבנו", ובו רצף תמונות של לאונרדו במסלול חייו, בין היתר בבר המצווה שלו, בהתבגרותו ובצבא. בסוף הסרטון מושמע שיר לזכרו: "כשאדם נולד הוא חושב על עתיד שיהיה לו / וכשאתה נולדת חשבת על העתיד של כולם / תמיד כשהייתה בעיה פתרון לה מצאת / את הקושי הפכת לקל, ואת הייאוש לתקווה // אז מה נעשה כשהלכת עכשיו לאונרדו / אהבת, דאגת, חייכת תמיד לכולם / זה לא משנה במי היה מדובר לאונרדו / נתת לכל אחד להרגיש מיוחד …" בגלי צה"ל, במסגרת פרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" בו אמנים שרים שירים שכתבו נופלים , שר אריק סיני שיר שכתב לאונרדו והלחין שמוליק נויפלד – "הוא רצה לאהוב": "הוא רצה לאהוב, אך לא היה לו את מי / הוא רצה לתת, אך לא היה לו מה / הוא רצה דבר אחד, דבר מקסים / הוא רצה … את האהבה. // הוא רצה לדעת דברים אחרים / הוא רצה לטפס על ההרים / אך הוא רצה אחד הכי בעולם / הוא רצה את האהבה. // הוא אהב אותה, אך היא לא ידעה / הוא אמר לה, אך היא לא שמעה / אבל היה לו חלום, חלום משוגע / שהיא תגיד לו בחלום – אני אוהבת אותך." כחלק מעבודות הבגרות שלהן החליטו תלמידות תיכון להכין סרט על לאונרדו, חייו וסיפור נפילתו.