,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
יוסף, בנם של רבקה ואברהם דוד, נולד בשנת תר"פ (1920) בפולין, בעיר ביאלה-פודלאסקה שבמחוז לובלין, במזרח המדינה. אביו היה למדן וחסיד ששקד על לימוד התורה יומם וליל, ויוסף קיבל חינוך תורני והצטיין בלימודיו. אמו ניהלה חנות מכולת ומכאן באה פרנסת המשפחה. בסיום לימודיו היסודיים עבר יוסף ללמוד בישיבת נובוגרודק, ומשם המשיך לישיבה בברנוביץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ספטמבר 1939, סופח מחוז נובוגרודק לברית המועצות. בחורי הישיבה ברחו לווילנה. גם יוסף ואחיו יעקב חיים ברחו לווילנה, שם התאחדו עם אחותם בתיה. וילנה נכבשה ב-19 בספטמבר 1939 בידי הצבא האדום הרוסי, והעיר נמסרה לידי הליטאים. ביולי 1940 צורפה ליטא לברית המועצות והפכה לרפובליקה סובייטית. הפעילות הכלכלית, הציבורית והחינוכית נאסרה על היהודים, ואלפים מהם יצאו את העיר. ב-24 ביוני 1941 פלשו לווילנה הגרמנים. היהודים, שכעת מנו כ-55,000 איש, חויבו לשאת טלאי צהוב וזכויותיהם הבסיסיות ניטלו מהם. בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1941 נערכו אקציות, וקרוב ל-8,000 יהודים נרצחו באתר ההשמדה פונאר. בספטמבר 1941 הוכרז על הקמת גטו בווילנה, וכ-40,000 יהודים רוכזו בו. מספרם הלך והתמעט בעקבות האקציות המרובות ומעשי הרצח ההמוניים. עד סוף 1941 נרצחו בגטו 33,000 מיהודי וילנה. בספטמבר 1943 נערכו אקציות גירוש למחנות ריכוז באסטוניה והגטו חוסל. אלפי ילדים, נשים וזקנים נשלחו למחנה ההשמדה בסוביבור, שם נטבחו באכזריות. כמה מאות מתושבי הגטו הצליחו לצאת ליערות הסביבה, שם התארגנו בפלוגות של פרטיזנים להמשך הלחימה בגרמנים. באותן שנים הצליחו כמה מאות מבני הישיבה להגר, בחלקם הגדול ליפן ומיעוטם לארץ ישראל. יוסף לא הצליח לעזוב, ובתקופה זו הצטרף לתנועה הציונית. במהלך שנת 1943 נרצחו אחיו ואחותו של יוסף. הוא עצמו, היחיד ששרד מהמשפחה, נשלח מגטו וילנה למחנות עבודה שונים בלטביה ובגרמניה והתענה קשות. בסוף המלחמה מצאוהו האמריקאים שוכב בערמת גופות קרות כשהוא במצב של אפיסת כוחות. הוא הובא לבית חולים, ולאחר שלושה חודשי טיפול התאושש. יוסף עבר ללנדסברג, גרמניה, שם שהה שנה אחת במחנה העקורים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ "בני עקיבא" ועסק בהדרכה בשיעורי תורה ובעברית. מספרת בת דודו: "שאיפה אחת מילאה את לבו: לעלות ארצה. רבות היו האפשרויות, ואף התנאים היו נוחים להישאר ולחיות בגרמניה, ולו לכמה שנים כדי לעשות עושר, אך אהבה עזה למולדת פיעמה בו והוא היה בין הראשונים שעלו ארצה מאותו מחנה." באביב 1946 המשיך עם קיבוצו לקיבוץ הכשרה של תנועת "תורה ועבודה" בוואלמאדינה שבאיטליה, וגם שם היה פעיל בשטח התרבותי. במקום זה נודע לו על הירצחם של הוריו ואחיותיו בידי הנאצים. במכתב שכתב לקרוביו בארץ הוא משתף בתחושותיו: "אני מתאמץ להפסיק מנושא זה, כי אם אכתוב על כך לא תספיק הדיו בשבילי ואצטרך לגמור בדמעות-דם. אומר די לצרותינו! כשאזכה בקרוב לעלות ארצה אז אספר לכם הכול בפרוטרוט. תשמרו את המכתב והתמונות שאני שולח לכם. את ה'אוריגינל' של תמונת אחי מנעוריו שמרתי בכל ימי היותי בגטו ובמחנות, בכל הביקורים והחיפושים. רק זה נשאר לי מכל תמונותיי, ממשפחתי". ב-14 ביולי 1946 הוא כותב לקרוב משפחתו: "… בייחוד אני מודה לך על מיליך היקרות שכתבת לי, היקרות לי מפנינים ומפז, דברי-ציונות, דברים מעודדים, דברים הנותנים לי חילוף-כוח בחיי פה בגלות, דברי ביטחון ותקווה, שהיישוב לוחם כדי לקבלנו. וגם אנו לוחמים ברוב מרץ לכניסתנו ארצה, למולדתנו אשר הייתה שלנו ותהיה שלנו. למרות הכול נעלה ארצה, הניצחון יהיה לצדנו ונקים מדינה עברית, כי איננו מבקשים 'נדבות' ממי שהוא, כי איננו אביונים מחזרים על הפתחים; אנו דורשים מדינה עברית, כי היא שייכת לנו, ושילמנו די 'דמים' – תרתי משמע. ואם אדוני-העולם בוגדים בנו, אין אנו מתחשבים בהם, כי הם בעלי-בתים זרים, אורחים בלתי-מוזמנים. ואם נפלו אלף, אלפים נעפיל! ודי לשוטט בגלות! לעת-עתה אני נמצא פה בוואלמאדינה, בקיבוץ יפה ומסודר בכול – בתרבות, בעבודה ובמזון. ואנו מחכים ומצפים בכל רגע ורגע לפקודת "עלייה". הרגע המיוחל הגיע ב-2 באוגוסט 1946, אז עלה יוסף עם חבורתו על אוניית המעפילים "כ"ג יורדי הסירה". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל בוקה דה מגרה באיטליה, כשעל סיפונה 790 מעפילים. לאחר שנתגלתה על ידי מטוס סיור בריטי נשלחה אליה משחתת של הצי המלכותי הבריטי, המלחים השתלטו על הספינה וגררו אותה לנמל חיפה. המעפילים פתחו בשביתת רעב במחאה על גירושם הצפוי, ולאחר מאבק אלים הועלו לאונייה בריטית והובלו למחנות הגירוש בקפריסין. מספרת בת דודו של יוסף: "הם היו הראשונים שהועמדו בפני מציאות אכזרית כזו, של תעלולי השלטון העוין בארץ, וכולם כאיש אחד התנגדו לה, בכל יכולתם". כמחצית השנה שהה בקפריסין. בתקופה זו היה יוסף פעיל בתנועת "הפועל המזרחי", והמשיך לעסוק בפעולות תרבות ובהוראת עברית. בד בבד, נטל חלק באימוני ה"הגנה", מתוך הכרה עמוקה כי בארץ צפויה תקופת מאבק קשה שיש להתכונן לקראתה. בחודש אדר תש"ז (פברואר 1947) הגיע יוסף לארץ. שהה תקופת מה במחנה עולים בקריית שמואל, ואז התאחד עם קרוביו בירושלים, אך רק לזמן קצר. אלה רצו כי יישאר עמם, אך רצונו הלוהט לשרת את המולדת במידה הגדולה ביותר הובילו לכפר עציון. בכפר עציון, ראשון יישובי גוש עציון, נקלט יוסף יפה בחברה ובעבודה, במשק ובבניין, ובשעות הפנאי עסק בתורה. הוא הרבה לכתוב לקרוביו ולתאר את המתרחש בגוש, כשממכתביו נובעת אמונה חזקה ושלמה בצדקת הדרך, וביטחון ותקווה לגבי העתיד. ביום 20 באפריל 1947 הוא כותב: "אני מרגיש עצמי בטוב. אני בריא, שמח ומאושר. אם יש לי איזו דאגה אני משתדל להסיח דעתי ממנה ועושה את עבודתי הלאה. אני מתגבר בתקוותי ובתקוות הכול כי יהיה טוב, כי מוכרח להיות 'טוב', כי עתידנו עוד יזהיר כנוגה אור. ואת חלומנו נגשים. לא לשווא יהיה עמלנו. כל טיפה של דם נקי תתבע כפליים. העיקר נזדיין במרץ וברוח ונאחד כל פעולותינו וכל רעיונותינו למרכז אחד נקי וצלול. אז נצליח בזה שכל יהודי רוצה להצליח ולמצוא בארצו…" שלושה חודשים אחר כך, ב-14 ביולי 1947, הוא כותב: "… הימים ימי עבודה הם, העבודה הולכת ונמשכת במלוא הקיטור… תודה לאל, אני בריא, עובד בבניין, במשך השתתפותי בבניין גמרנו חמישה בתים, גם לעתים קרובות אני שומר… ואני שבע רצון". על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מאז עמד המקום במוקד התקפות בלי פוסקות. ימים ספורים לאחר ההחלטה כותב יוסף: "8 בדצמבר 1947. באמת יש לי הרבה לכתוב לכם, מתקופת השמחה, ומתקופת המצב הנוכחית, אלא אסתפק עכשיו בשורות מספר, כיוון שהזמן והמצב לא מרשים לי להרבות ולהאריך בכתיבה… ימי השמחה עברו אצלנו כמו בכל היישובים היהודיים, קולות ששון ושמחה נישאו מכפר עציון על כל ערי והרי יהודה, האדיר?ת, השירה וההתרגשות, השמחה והריקודים החמים – אי אפשר לי לתאר לכם במילים… שמחה כזאת עוד לא ראיתי, ובשמחה כזאת עוד לא השתתפתי מיום היותי לאיש. נקווה שכאלה תהיינה הרבה והרבה!" ואף כי השמחה מהולה הייתה בעצב, שרתה רוחו האופטימית מעל הכול ולא נדמה: "ימי השמחה נגמרים והגיעו ימי עצב, ימים לעמוד על המשמר ולהיות מוכן להדוף כל ניסיון מצד האויב הרוצה לשלול מאתנו זכותנו לחיות כעם חופשי במדינתו. נהיה בטוחים שננצח בכל החזיתות כי הצדק אתנו… נעלה את שמחתנו 'במדינה העברית' מעל לראשינו. אל דאגה! השמש מתחילה לזרוח לניצחוננו". בחורף תש"ח השתתף יוסף באימונים, בעבודת ביצורים ובשמירה, וכחבר פל"ם (פלוגת משמר) של המשק התגלה כאחד מטובי הלוחמים. בינתיים מצא לו חברה כלבבו, רחל הילר, והם החליטו לבנות יחד את ביתם בכפר אחרי הניצחון. ביום 17 בינואר 1948 הוא כותב: "…מעשי חשמונאים היו כאן, ולא עוד, אלא שגם אני זכיתי להיות בין אלה ולקחת חלק במעשי הגבורה האלה. בעיני ראיתים, חייתי והייתי בהם: המונים-המונים הקיפו והתקיפו אותנו ורצו להשמיד, להרוג ולאבד את הכול… אבל אחת ידענו וזכרנו: בתפילת שחרית אמרנו 'אל נקמות הופיע' – וכך היה. אנחנו ראינו את נפלאות ה' וגבורת ה' אשר נתן כוח וגבורה בידינו להפיל חללים, פגרים. אנחנו ראינו אותם כורעים תחתיהם ומשאירים את פגריהם והניצולים ברחו כל עוד נפשם בכפם, ואנחנו קמנו ונתעודד. נמסרו גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. 'נס גדול היה שם' לפני אלפיים שנה – וההיסטוריה חוזרת על עצמה. נס גדול היה כאן בהרי-יהודה, במקום בו לחמו הראשונים לפנינו…" בשל חשיבות גוש עציון במערכה ושליטתו על הכביש המחבר בין חברון וירושלים פתח הצבא הירדני הסדיר ("הלגיון הערבי") במתקפה עזה עליו עוד קודם לסיום המנדט וצאת הבריטים מהארץ. בששת חודשי המערכה היה גוש עציון נתון במצור מרבית הזמן, אי בודד של התיישבות יהודית מוקפת ערבים. כל אנשי הגוש, ויוסף ביניהם, שירתו במחוז ירושלים של ה"הגנה", שלימים הפך לחטיבת "עציוני" – היא חטיבת "ירושלים" (חטיבה מספר 6). ה"הגנה" תגברה את הגוש בלוחמים נוספים מחטיבת "הראל" של הפלמ"ח, מאנשי החי"ש (חיל השדה) של הארגון מירושלים ומהחי"ש הדתי בתל אביב. ב-16 במרס 1948 כותב יוסף: "… בדרך כלל שוררת הפוגה במקצת בסביבתנו. אנו תקווה ששלום ושלווה ישכנו בגבולותינו בפרט, ובכל גבולות הארץ בכלל. אני בריא ומצב רוחי טוב. אני בין הרבים העומדים איתן על משמרתם. אנו מקווים ששכנינו לא יעזו לפגוע בנו אחרי הלקח הטוב שקיבלו כאן…" ביום 3 באפריל 1948 הוא כותב: "… לבטח שמעתם וקראתם הרבה על מה שהתרחש כאן לפני ימים מספר. לוחמים עברים החזיקו מעמד בקרב של שלושים שעות במצב נורא ואיום, שכנו בתוך לועו של הארי. עייפים, רעבים וצמאים, שבורים ורצוצים לחמו עם האויב אשר רצה להשמיד אותם כליל, אבל לשווא היה זממו הרע. המעטים ניצלו על ידי משא ומתן עם הצבא שנתאכזב אחר כך, חבל, חבל על הכלים שנפלו בידי מרצחים… אבל הנפש יקרה לנו". בהמשך הוא מתאר גם את החיים שמעבר למצב הביטחוני: "אנו משתדלים שהחיים יישאו אופי תרבותי, ובאמת בשעות הפנויות מתאספים חוגים שונים ולומדים שונות. מדי פעם בפעם מסדרים הצגות, עובדים ושומרים ועובדים. וכן יום גורר יום, לילה גורר לילה, עד שהימים הנוראים והעצובים יחלפו וילכו לעזאזל, ויגיעו ימים טובים, ימי שלום, ימי תרועות-ניצחון בחוצותינו… מזג האוויר אצלנו על פי רוב גשום הוא. גשם יורד בזעף, יורד ויורד ואינו פוסק. כל הבר?כות מלאות. לפני שבועיים בערך היו ההרים מכוסים שלג. דרכנו בשלג עד למעלה נעליים. דימיתי שאני נמצא בתוך איזה כפר פולני". במכתב מ-6 במאי 1948 ניכר המאבק המתחולל בנפשו: "… אני משתדל להתגבר ולהתחזק, אחרי הימים הקשים שעברו עלינו. קשה לי לכתוב, אני נמצא עוד תחת רושם ההתקפה הכבדה והרעשת הכלים מכלים שונים, קולות וזמזומים שונים. הם סבלו אבדות כבדות מאוד… מוכרחים להמשיך בדרכנו עד הניצחון והגשמת החזון!" ההתקפה האחרונה והגדולה מכולן על גוש עציון נערכה בימים 13-12 במאי 1948. חיילי הלגיון השתלטו על כמה משלטים הסמוכים לכפר עציון, והצליחו לבתר את הגוש לשניים. למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), פרצו את ביצורי הכפר כשהם חמושים במשוריינים ובארטילריה, ומלווים בכוח מקומי רב מכפרי הסביבה. יוסף, שבימי ההתקפה האחרונים השתתף בהגנת הקטע המערבי של הכפר, נפגש עם חברתו בפעם האחרונה במקלט שמתחת לבניין המנזר הגרמני – מושב המפקדה ותחנת העזרה הראשונה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין על יושביו ואלו נקברו חיים תחת ההריסות. יוסף וחברתו רחל הילר היו בין הנופלים. למעלה ממאה מגיני הכפר נפלו באותו יום, רבים נרצחו לאחר שנכנעו. למחרת, ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), יום הכרזת המדינה, נכנעו מגיני יתר שלושת יישובי גוש עציון: רבדים, משואות יצחק ועין צורים. ביום זה חדל הגוש מלהתקיים, ושרידי מגיניו הלכו בשבי הירדני. יוסף היה בן עשרים ושמונה בנפלו. גופות הנופלים נותרו במקום נפילתם במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו בשנת 1949 במבצע מיוחד של הרבנות הצבאית. הם הובאו למנוחת עולמים בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949). הספיד את יוסף חברו: "מופלא היה הבחור היקר הזה: מצניע לכת היה, אך מלא גאווה לאומית. חדור אהבת הבריות, אך שנאת מוות שנאה נפשו את המציקים לעמו. גחלת אהבה לעמו ולארצו טמון בלבו, בעברו בכור הענות ובהיותו בגולה הדוויה. תמיד אמר שיש לשכוח את העבר הנורא ולהתמסר בכל הכוח לבניין העתיד, ורק עתיד אחד היה קיים בשבילו – עם חופשי במולדתו, אבל בלבו שמר את היגון הכבד והנורא על אובדן כל משפחתו, בתופת המלחמה. הוא חזה את המדינה, ידע שהיא מוכרחה לבוא, נלחם ונפל למענה, אך לא זכה לראות בהתגשמות חזונו, ואף לא לדעת בשעת נפילתו, שאת המדינה שירת, ולמענה נפל". בכרך ב' של "גוילי אש" – ספר שערך משרד הביטחון ובו מעזבונם הספרותי-אמנותי של הבנים שנפלו, פורסמו מכתבים שכתב יוסף לקרוביו מתחנות חייו השונות. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.