ויסמן, אריאל (פיץ)

אריאל (פיץ), בן רבקה ומנס, נולד ביום ו' בניסן תשי"ג (22.3.1953) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי-דתי "עציון" ואחר-כך סיים את חוק לימודיו במגמה הריאלית-פיסיקלית בבית-הספר התיכון העירוני ב' בעיר הולדתו. בתי הספר שאריאל התחנך בהם קרבו אותו אל המסורת ואל הדת, והוא האמין בהכרה מלאה. הוא היה תלמיד חרוץ וממושמע, ונער חברותי. עוד משחר ילדותו נתגלה כדמות בולטת בחברת הילדים, וכשבגר היה פעיל בתנועת הנוער של "בני עקיבא". אמונתו הדתית העמוקה וההכרה בערך הזולת סייעו לפיתוח חוש צדק חברתי באופיו של אריאל. חברים מספרים עליו שתמיד נחלץ להגנה על חבר בצרה, וידע להטות אוזן קשבת לבעיותיו של ידיד במצוקה. אריאל היה חובב אלקטרוניקה ומכניקה, והקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לבניית מכשירים אלקטרוניים. הוא היה בקי בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל, וקרא ספרים, חוברות ומאמרים על מלחמת העצמאות ועל פעולות התגמול השונות. בהיותו תלמיד בבית-הספר התיכון גילה עניין בתחום נוסף – בספרות עברית בת-זמננו. הוא הרבה לקרוא והכיר היטב קשת רחבה של יצירות מפרי עטם של סופרים ישראליים צעירים. אריאל גויס לצה"ל בסוף יולי 1971, ולאחר תקופת הטירונות הוצב ביחידת הדרכה של גרעין נח"ל "מוריה דרום". הוא השתלם בקורס מ"כים ובקורס צניחה, וזכה לענוד כנפי צנחן. בנובמבר 1972 התקבל לקורס קצינים, אך לא סיים את הקורס משום שחלה בצהבת. אין לשער מה גדולה הייתה אכזבתו כשהורחק מן הקורס מסיבות רפואיות. הוא ביקש להיות חייל למופת, וגם שאף להידמות לאביו, שהיה קצין בצה"ל. זמן-מה נאלץ לשכב בבית-חולים צבאי, ומיד עם החלמתו שב אל גדודו ומונה סמל מחלקה. ימים מספר לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נשלח הגדוד שלו לקו הדרומי בחזית רמת הגולן. אור ליום ראשון, י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), הגיעה קריאה ממוצב תל אל-סאקי. מפקדת הגדוד שלחה אל המוצב שני זחל"מים. על אחד מהם פיקד אריאל, שהיה נחוש בהחלטתו לחלץ את הנצורים. אך, משהגיעו למרחק כמאתיים מטר מן התל נתקלו הזחל"מים במארב של חיילים סורים. פצצות מרנ"ט נורו לעברם ופגעו בהם. רק שני חיילים נותרו בחיים, ואריאל לא היה ביניהם. הוא נהרג במהלך הקרב, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים להורים השכולים כתב מפקד הגדוד: "בנכם נמנה עם אותם מעטים שעמדו מול התקפת האויב ביום הכיפורים ובלמו את התקדמותו ללבה של ארצנו… אני,מפקדו, וחבריו לנשק חשים את הכאב שבשכול, כי הכרנו את אריאל גם טרם קרב, כאדם, כמפקד וכחבר. משלנו היה ויקר לכולנו. אין ניחומים לא לכם ולא לנו, אך היו גאים על שזכיתם לגדל ולחנך בן כאריאל". בית-הספר התיכון עירוני ב' שאריאל למד בו, הוציא לאור חוברת זיכרון לזכרו.