ויסבלום, אלימלך-יצחק
בנם-יחידם של חיה וישראל-צבי, נולד ביום כ"ה בתשרי תרפ"ח (21.10.1927), בירושלים, דור רביעי בארץ. בהיותו בן שנה נתגרשו הוריו, ואמו גידלה אותו. הוא למד ב"תלמוד-תורה" וב"ישיבה". אך על אף כשרונותיו בלימודים לא יכול להמשיך בהם ונאלץ בגיל צעיר לדאוג לפרנסת האם. בכוחותיו הוא עמד בבחינות-הבגרות ונתקבל לעבוד כפקיד בחברת "שמן". היה בחור אדוק, נצר למשפחת אדמו"רים, דאג תמיד לטובת הזולת, נוח לבריות ורחמן. את חסכונותיו חילק תמיד לעניים ולנצרכים. שבועיים לפני נפילתו, בשעת חופשתו הקצרה בבית, נודע לו על נפילת שכנו שהשאיר יתומים ואלמנה. תגובתו הראשונה היתה הדאגה להם, שהנחיל גם לאמו שקיימה גם אחרי מותו את רצונו זה לזכרו. בהיותו בן 15 הצטרף ל"הגנה" ומיד עם החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ יצא לשירות פעיל להגנת ירושלים עירו. הוא גילה אומץ-לב רב ופעם העביר בחירוף-נפש ספר-תורה למשלט. היה חסון ואמיץ. כאשר סבו הפיסח, שגר מול שייח'- ג'ראח, נשאר שם בודד ומנותק בזמן הקרבות, העביר אותו אלימלך על גבו במדרגות החשופות למטר היריות והעבירהו כך למקום-מבטחים. בשעת התקפה על רמת רחל נקרא לשם מבסיסו אשר בדיר-יאסין. אלימלך, למרות שהיה בן-יחיד ופטור מלחימה בחזית, לא היסס ויצא מרצונו הטוב לעזרת המשק. בקרבות הקשים שהתחוללו שם החזיק מעמד ליד מכונת-הירייה, עד שזו נפגעה פגיעה ישירה בפגז אויב. גם אחרי-כן לחם שעות רצופות, עד שניתנה פקודת הנסיגה. בשעת הנסיגה, ביום י"ד באייר תש"ח (23.5.1948) נפגע מכדור אויב. המשיך עוד לרוץ 20 מטר ונפל. ברגעיו האחרונים קרא: "מה יהיה על אמא". לאמו, אשר היה נחמתה היחידה בחייה הבודדים, דאג מאוד, אך עם זה לא נרתע מפני ההליכה לקרב. הוא השאיר אחריו צוואה שבה מתגלית דאגתו העמוקה לאמו. נקבר בשייח'-באדר א'. אמו ייסדה בירושלים קרן גמילות-חסדים על שמו. ביום כ"ב באלול תש"י (4.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות סנהדריה בירושלים.
