ויניק, יוסף

בן שרה ואריה, נולד ביום כ"א באדר א' תרפ"ז (23.2.1927) בליטא. היה בעל השכלה תיכונית. הוא עבר את כל נדודי-הסבל של שנות המלחמה באירופה: ניתוק מהבית, גלות בסיביר, גלגולי מחנות, עבודות-פרך בכפור ורעב תמידי. אחרי המלחמה נפגש שוב עם הוריו ויחד עברו לגרמניה, אך כאן נפרד מהם זמנית והחל לעבוד בארגון "עלייה ב'". במשך שנה עבד שם בתפקיד אחראי. עם בואו ארצה, ב- 14.4.1947, הצטרף מיד לשורות ה"הגנה" ושירת בחי"ש תל-אביב. עם פרוץ קרבות מלחמת-העצמאות יצא לעמדות שבגבולות העיר. הוא נשלח לקורס אלחוטאים, שימש כאלחוטאי באחד מגדודי "גבעתי" והשתתף בקרבות לפריצת הדרך לירושלים. היה בין היוצאים בשיירת משוריינים כדי להביא אספקה ללוחמי חטיבת "הראל". המשוריינים נתקלו ליד דיר-איוב במשורייני אויב שפתחו באש לעברם. יוסף היה באחד מן המשוריינים אשר נפגעו במקום. פגז חדר לרכב וקטע את יד שמאלו, אך יוסף המשיך את שידוריו לבסיס במשך שעות רצופות עד שהגיעה העזרה והוא הועבר לבית-החולים בחולדה. ביום ג' באייר תש"ח (12.5.1948) נפח את נשמתו, ובקשתו האחרונה מחבריו היתה שיביאו את הוריו ארצה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.