בן רונית ויעקב. נולד בערב פסח, ביום י"ד בניסן תשל"ט (11.4.1979) בחדרה, שם גדל והתחנך, אח לגל, לי ודין, נכד בכור למילו ( "פיגארו" ) וברוריה וינטרוב ונכד רביעי לשרה וראובן עדס. כבר בינקותו ניתן היה להבחין בפיקחותו הרבה ובשמחת החיים שמילאה אותו. דרכו אצה לו והוא לא קפא על שמריו אף לרגע; בגיל שבעה חודשים כבר החל לדבר ובהיותו בן שנה וחצי ידע לשיר בעל-פה את כל ספר השירים "מאה שירים ראשונים". בני משפחתו כינוהו "גאון 80" כיוון שבספטמבר 1980, מוקדם לגילו, כבר ביקר בגן הילדים, ושבה את לב הגננות כמו גם את לב הילדים. רוי למד בבית-הספר היסודי צפרירים ובלט בחיוך שתמיד היה נסוך על פניו ובחוש הומור מיוחד במינו. רוי נחשב ל"ליצן הכיתה" והיה עסוק במעשי שובבות וקונדס שהעלו חיוך על פני חבריו ולעתים העלו את חמת המורים. על אף שנאלץ מדי פעם לשלם מחיר על התנהגותו, ידע הצוות החינוכי כי לרוי יש "ראש על הכתפיים" וכי לבו – לב זהב. בגיל שתיים-עשרה החלה לפרוח אהבתו של רוי לאופנועים, "שיגעון" שרק הלך והתגבר. רוי הפך מנוע של מכסחת דשא לכלי רכב ממונע ורכב עליו. ליום הולדתו השישה-עשר קיבל את אופנועו הראשון מסוג "קג'יבה", ששימש אותו במשך שנתיים. הוא הצליח להדביק אף את אביו בשיגעון ושיכנע אותו לעבור לנהוג באופנוע "כדי להרגיש צעיר", כדבריו. אהבת האופנועים של רוי בלטה בכל מקום שהה בו. קירות חדרו היו מעוטרים בפוסטרים של אופנועים; אלבומיו היו מלאים בתמונות שצילם בטיולים של מועדון האופנועים הישראלי, בו היה חבר; הוא דאג להקליט ולשמור את כל מירוצי האופנועים ששודרו בערוץ הספורט והיה צופה בהם במשך שעות. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה, כאשר היה בידיו רשיון לאופנוע כבד, התגשם חלום חייו והוא קיבל אופנוע גדול, "אר. ג'י. וי.", ששימש אותו עד לגיוסו. אך לא הייתה זו התמכרותו היחידה; בהגיעו לגיל בר-מצווה גילה רוי את עולם המחשבים ועד מהרה נכבש בקסמיו. הוא למד את רזי המחשב ושלט בו ביד רמה. את כיתות ט' ו-י' עשה רוי בתיכון עמל חדרה במגמת חשמל, אך המסגרת הנוקשה לא התאימה לאופיו והוא עבר ללמוד בבית-הספר הפרטי אתגר, שם סיים את לימודיו וניגש לבחינות הבגרות. בשנת 1996 החל לפרוח ה"רומן" של רוי עם "רדיו אמצע הדרך – תשעים אפ. אמ.". רוי שימש כמפיק בתכניתו של ניר אייכל, "הלילה עוד צעיר", המיועדת לבני נוער ולצעירים ברוחם. רוי אהב את הרדיו ואת חבריו לצוות ההפקה והתמסר לעבודתו שם בחדווה אמיתית. רוי היה דמות משמעותית עבור רבים וכונה בפי חבריו "המלך". היו לו עשרות חברים מעיסוקיו השונים; מוקף היה תמיד בבנים ובבנות שביקשו את קרבתו. בכל פגישה או אירוע חברתי היו מחכים לבואו שכן הוא הפיח רוח חיה ותוססת והשרה אווירה נעימה ומשוחררת. בתחילת חודש אוגוסט 1997 התגייס רוי לצה"ל, לחיל-השריון, ונאלץ להיפרד מהרדיו. לאחר הטירונות שובץ בקורס אלחוטנים אך ביקש לעבור למקום אחר והוצב בבסיס הדרכה של המשטרה הצבאית ליד בית ליד. תנאי השירות אפשרו לו לשוב לעבודת ההפקה ברדיו ורוי היה מאושר. תוכניתו של ניר אייכל שינתה את שמה ל"טור-ניר" ורוי עשה כל מאמץ להספיק ולהגיע עד תחילת השידור כדי לבצע את עבודת ההפקה. חלומו של רוי, לקבל תעודת מפיק רשמית, התגשם רק במלאות שלושים למותו. ביום י"ח בניסן תשנ"ח (13.4.1998), יומיים בלבד לאחר שחגג יום הולדתו התשע-עשר, נפל רוי בעת שירותו. רוי רכב לתערוכת "אוטומוטור" על אופנועו האדום והחדש, שקיבל ימים ספורים קודם לכן, כשרכב פגע בו בעוצמה רבה והרגו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית- העלמין הצבאי בחדרה, כשחמישים אופנוענים מלווים אותו בדרכו האחרונה וחולקים לו כבוד. על קברו נחקקו המילים: "בן בכור, מיוחד, עם חיוך שובב. נקטל על אופנועו שכה אהב." רוי הותיר הורים, שתי אחיות ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק: "רוי תואר על-ידי מפקדיו כחייל צייתן, שמילא את משימותיו על הצד הטוב ביותר, תוך שאיפה לשלמות הביצוע. רוי הפגין נחישות ואחריות רבה בתפקידו ובלט בשקט נפשי ובשמחת חיים." במאי 1998 ערך מועדון האופנועים הישראלי מסע אופנועים לזכרו של רוי, כאשר מאתיים ושלושים רוכבי אופנוע הגיעו לבית המשפחה, אספו את ההורים והאחים ויצאו בשיירה ארוכה לעבר הצומת שבו אירע האסון. מאז, נערך המסע מדי שנה בחול-המועד פסח, לזכרו ולהנצחתו של רוי. בדצמבר 1998 נערך טקס הסרת לוט מעל גלעד שהוקם לזכרו של רוי במקום התאונה. מתוך דברים שכתבה אמו, רונית: "בגיל 19 ו- 2 ימים/ הלכת מאיתנו לעולמי עולמים/ והשארת אותנו המומים וכואבים./ האופנוע היה אהבת חייך/ ועל האופנוע נלקחו חייך./ כמה שמחנו שאתה כבר גבר/ ומסביבך נערות מכל עבר./ כמה אותך פינקתי/ ואת ציפורני רגלך קצצתי/ את החיוך לא נשכח לעולם/ חיוך ממזרי שהמיס לב כולם". בית-הספר למשטרה צבאית הוציא חוברת לזכרו של רוי ובה דברי חברים – מפקדים וחיילים. מפקד בית-הספר למשטרה צבאית כתב בעמוד הפתיחה: "חרף גילו הצעיר נאהב ונערץ רוי על-ידי חבריו ליחידה, קצינים וחיילים, אנשי הדרכה וחיילי מפקדה. נראה כי השונות שבתפקידים ובדרגות של החברים נעלמה והמאחד את כולם הינו רוי. בית-הספר למשטרה צבאית איבד חייל, חבר ואדם". חברה לשירות כתבה על רוי: "הדבר שהכי ייחרת לי בזיכרון זה החיוך שלך, תמיד, תמיד, היה מרוח לך חיוך קורן על השפתיים ואף אחד לא יכול היה לקחת את זה ממך. היית אחד האנשים החיוביים ביותר שיש, שהקרין שמחת חיים לכל הסובב אותו." על אהבת האופנועים של רוי כתב חבר: "לא כל אחד היה מודע ל'מחלה' / שלהתגבר עליה קשה נורא, / כל כך מסוכנת בדרכים / כן, זוהי המחלה לאופנועים, / יש שחושבים שזאת התלהבות / עניין של גיל, או סתם שטות / אך אותם אפשר להבין / שלא נסחפו עם אותו אדרנלין / הם לא חשים את העוצמה / ולמרות הכול ראו את הסכנה, / הסכנה שגם אני לא ראיתי / כי לא הבנתי ש'חליתי'…". חבריו של רוי לשירות כתבו: "כמו עלה צמא למים, / בן אדם רוצה בשניים, / אז למה אלוהים? / הוא היה יפה עיניים, / קורבן בשנת אלפיים / שגמר את החיים. / רצית לחיות לנצח, / אבל גם לנצח יש סוף. / בים אהבה צללת לנצח / אבל גם לנצח יש חוף. / / … ואתה מלאך שנותרת רחוק / כמו כוכב שנצץ אך כעת נוכל לראותו רק מרחוק / ללא אפשרות / לגעת בו שוב. / נקטפת ולא תחזור / אך אנו לעולם אותך נזכור."
