וינהבר, אורי

בן דבורה ודוב, נולד ביום כ"ז בניסן תרפ"ו (10.4.1926) בתל-אביב. בבית הוריו הפועלים קיבל חינוך פועלי-ארצישראלי מילדותו. הוא למד בבית-החינוך לילדי העובדים והיה חבר בתנועת "הנוער העובד". אורי סיים את בית-הספר המקצועי על שם מכס פיין, ובחופשות-הקיץ היה יוצא עם חבריו למחנות-עבודה במשקים. בשנת 1944 יצא עם קבוצתו להכשרה, תחילה לגינוסר, אשר בה עסק בדיג, ואחר-כך – ליגור, במסגרת ההכשרה המגויסת בפלמ"ח. בנובמבר 1945 עבר עם קבוצתו מיגור למשק רביבים, היא עסלוג'. שם קיבל על עצמו תפקיד נהג המקשר את הנקודה המרוחקת עם מרכזי היישוב היהודי, ומוביל הספקה, מים וכו'. הוא התקשר מאוד למקום ולחברה והיה לאחד מעמודי-התווך שלה. באופיו הנוח לבריות, בכושר עבודתו, ביוזמתו הרבה במשק, בפעולותיו התרבותיות ובנגינתו בחליל נתחבב על כל חברי המקום. היה קשור מאוד להוריו ולאחיו הקטן ושיתף אותם בכל חוויותיו, אם על-ידי ביקוריו הנדירים והחטופים ואם במכתביו הממצים, בהם ידע להביע את התלהבותו העמוקה מיפי הארץ וממפעל חייו ומטרתם: הפרחת הנגב. ביום ג' בטבת תש"ח (16.12.1947), הותקפה כיתת-רגלים בחלסה הערבית שליד רביבים. אורי היה בין היוצאים לעזרת הנתקפים וחזר משם בשלום. כנהג בא למחנה הצבאי הסמוך לבקש עזרת הצבא הבריטי להעברת חבר פצוע. לאחר שהבקשה הושבה ריקם והובטח לחברים כי לא יאונה להם כל רע בגבולות המחנה, יצאו לדרכם חזרה. מיד נחסמה דרכם ואש קטלנית הומטרה עליהם על-ידי המשטרה הערבית והשכנים הערבים. אורי הוסיף לנהוג תחת מטר-היריות, אף-על-פי ששניים מחבריו כבר נפלו, ואף הצליח לעבור את המחסום. רק לאחר שנפגע נעצרה מכוניתו. הנותרים נמלטו תחת אש כבדה. רק לאחר משא-ומתן ממושך ומייגע עם האנגלים הצליחו חברי רביבים להוציא את אורי ועוד חבר פצוע ולהובילם לבית-חולים בצפון. בדרך לרחובות מת אורי מפצעיו. הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.