fbpx
וינברג, רועי מרדכי

וינברג, רועי מרדכי


בנם של אביבית ויואל. נולד ביום י' בטבת תש"ן (7.1.1990) בפדואל. אח לאחיה, ליאור, עומר, ניצן, מתן והראל. גדל והתחנך בגני הילדים בפדואל ובבית הספר היסודי "דרכי נועם" בפתח תקווה. היה חבר בתנועת "בני עקיבא" סניף פדואל. אימו סיפרה כי בילדותו ניכרו ברועי הן רצינות הן שובבות. היו לו דרכים מקוריות לשחק עם אחיו הקטנים ועם בני הדודים ולצלם אותם במצבים שונים ומשונים. "הייתה לך גישה מיוחדת לילדים. אהבת אותם וידעת להעסיק אותם". דודתו הדס סיפרה על יחסו לבני הדודים הצעירים: "היית בן הדוד הגדול והתמיר שבא לשמור עליהם מדי פעם, משחק איתם במחשב וצוחק איתם. ". בגיל עשר נפצע רועי קשה מאוד, שכב כמה ימים בטיפול נמרץ, ובאופן מופלא התאושש. אחד הרופאים בבית החולים אמר לאביו יואל: "הקב"ה החליט להחזיר את רועי אלינו מכיוון שנכונה לו משימה בעולם הזה". בכיתות ז'-ח' למד בבית הספר התורני לבנים "ברקאי" בקרני שומרון והמשיך לישיבה התיכונית "דרכי נועם" שבפתח תקווה. במסגרת הלימודים השתתף בפעילות התנדבותית עם קשישים, ומחוץ לה התנדב למשמר האזרחי בפתח תקווה. לאחר סיום לימודיו התיכוניים המשיך רועי לישיבת ההסדר "הר עציון" שבאלון שבות. הוא עבר קורס של "מגן דוד אדום" ושימש כחבר כונן בצוות האמבולנס של גוש עציון. רועי היה מתנדב מסור מאוד וחש מחויבות לתרום, לעזור ולהציל, מתוך אידיאל ותחושת אחריות. הוא לא היסס לקפוץ מהמיטה באמצע הלילה, לפעמים שלוש וארבע פעמים, כשקראו לו. גם אם הביפר צפצף בארבע לפנות בוקר ובחוץ ירד גשם זלעפות, הוא התלבש ויצא בחיוך. מעולם לא התלונן שלא נוח לו, אפילו כשהתברר שזו הזעקת שווא. פעם זכה להשתתף ביילוד תאומות באמבולנס. רועי התעמק בנושאים הרבים שעניינו אותו: עזרה ראשונה, הצמחייה, הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל. הוא אסף ורכש ספרים רבים, מהם למד. הוא אהב מאוד את משפחתו – הוריו, אחיו, סבא וסבתא מאשחר ומבני ברק, הדודים והדודות, בני הדודים – והיה מסור להם. "כשהיינו צריכים להתקין משהו בבית, תמיד חיכינו לך," כתבה לו אימו, "היה ברור: רועי יבריג, רועי יקדח, רועי יתקע מסמר". במלאות שלוש שנים למותו כתב אחיו אֲחִיָּה: "בימים האחרונים אני זוכר את החיוך שלך. חיוך מאוזן לאוזן. חיוך באור יום, חיוך באפילת לילה. חיוך של אחד שיורד לעומק החיים ומחפש משמעות. … אני זוכר לילות שכל אחד שוכב במיטה שלו עם ספר, אבל במקום לקרוא אנחנו מדברים. ואז, בליל שבת רגוע, אני נזכר בסיבובים בפדואל. ואני חושב: אולי תבוא לליל שבת אחת, אולי תבוא ונשב אחרי הסעודה. אתה תגיד את דעתך, אני אחשוב, כמובן, ההפך, ונתווכח קצת. כל אחד יבין מה האמת שבדבריו ומה האמת שבדברי השני". הייתה לרועי יכולת להקשיב לרחשי הטבע, לציוץ הציפורים ולהתרגש, לעמוד מול הטבע ולחוש אותו, רצון לגעת בכל רגב אדמה. כשתכנן עם חבריו טיול לכמה ימים, זו הייתה הכנה מדוקדקת, כי רועי היה אחראי וזכר כל פרט. הוא השרה אווירה טובה בטיולים, השיחות עימו היו נעימות והוא אהב לשיר בקול את שירי ארץ ישראל, שהעידו על החיבור החזק שלו לארץ. חבריו סמכו על הניווט שלו, כי הוא הכיר את השטח כמו את כף ידו. רועי גם נהג לטייל לבדו והיה חוזר, מאובק ומאושר, מביא איתו קרן או שלד של בעל חיים. הוא נהג לחקור את המקומות שבהם ביקר וביקש לדעת מה הסיפור של כל חורבה וכל באר. אחר כך העלה על הכתב מסקנות מטיוליו ולפעמים פִרסם את הדברים. על סמך ניסיונו הרב כתב רועי באתר "עמוד ענן" הערות לנקודות ציון שונות תחת הכינוי "רם90". מחברות הטיולים שלו גדושות בתיאורים מלאי רגש ואהבה לאדמה, לטבע. במהלך טיול עם שלושה חברים, כתב רועי: "כאן ביתי, כאן, באמצע שום מקום, אני בונה לי אוהל ונהיה לי בית. כל מקום בארץ ישראל הוא הבית שלי. למה אני ישן כאן? מה יש לי פה? התשובה ברורה: רק אני וארץ ישראל כאן. כל הווייתי עכשיו קשורה לארץ ישראל. ביום מטייל בה והולך, סתם כאילו ללא מטרה מלבד ללכת על הארץ שלי, להתחבר. תחושת החיבור לארץ מקבלת משמעות חזקה, אהבה לארץ, חיבור זה אהבה… מתוך כל תקופת הגיל הזו שכל כך חשוב לי להנציח, הכי חשוב זה להנציח את ההווי הזה שאני נמצא בו עכשיו – הווי הטיול, המסע". מהערותיו של רועי לספר "תיקון המידות": "אני רואה בתיקון המידות שלב הכרחי וראשוני בחיי האדם, על מנת שיחיה אותם בדרך ה' … עבודת המידות מעצבת את השקפת עולמו של האדם, מהי מטרתו בחיים ומהם הכוחות … הבאים לידי ביטוי". הרב יעקב מדן, ראש ישיבת "הר עציון" שבאלון שבות, ספד לו וסיפר: "רועי היה קשוב לזולת, קשור לחבריו ומאוד אהב את משפחתו. … בחור חכם, בעל חשיבה מעמיקה, תמיד חתר להגיע לאמת, גם אם היא קשה, וגם בשאלות חובקות עולם, ויהא המחיר אשר יהא … הוא אהב את הארץ … והיה מחובר היטב לשושלת היהודית הנטועה בה. השירות הקרבי בצבא היה יקר בעיניו מאוד, והוא נלחם בכל כוחו כדי להעלות את הפרופיל הרפואי שלו, כדי שיוכל לשרת ביחידה קרבית". אודי לוינסקי, חברו ושותפו לחדר בישיבה, נפרד ממנו במילים: "הכרתי אותך לראשונה בישיבה כשהתחלנו ללמוד יחד בחברותא הלכה יומית. מהר מאוד נהיינו חברים טובים. לאחר שנפצעתי בברך, תמכת בי במהלך השיקום. כשהייתי עושה הליכות על מנת לחזק את הברך היית מתלווה אליי. מהר מאוד חשפת לפניי את אהבתך לארץ, אדמתה ונופיה. היית מטייל בכל מקום בארץ, כמעט בכל מקום דרכה כף רגלך. היית הכתובת לחברים מהשיעור כשרצו לארגן טיול לחבר'ה. קיימת את הפסוק 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ'. היית בן אדם מדהים, אדם טוב. דאגת לזולת ותמיד התחשבת בנו, השותפים בחדר, גם כשזה לא היה נוח לך. הערכתי אותך בכך שהיית יסודי בכל דבר, חיפשת את האמת האמיתית. … למדתי ממך את הערך של ההתנדבות למען הכלל, את אהבת הארץ, את האומץ להגיד את מה שאתה מאמין בו, את היושר, את ההתחשבות בזולת. תהיה חסר לי מאוד". יהודה ברא"ז כתב: "חברותא איתך זה מפגש מול עצמי, בניית האישיות שלי. הרצינות הגדולה שלך בניסיון להתקדם יותר ויותר מרשימה כל כך ומשפיעה מאוד. היה לך פנקס שהסתובבת איתו כל הזמן וכל פעם שהבנת תובנה מסוימת שיכולה לקדם את האישיות שלך, רשמת הכול בפנקס. … על כל דבר שאלת מה זה אומר לגבינו. חוץ מזה, תמיד שאפת להבין הכול ברמה הכי עמוקה שאפשר, וניתחת כל דבר בצורה ישרה. … הדיבור איתך זה לא סתם שיחה. אני יודע שאני יכול לדבר איתך בשיא הכנות … הדיונים … עזרו לי מאוד לברר לעצמי כל מיני דברים". מורדי מילר סיפר על השיחות אל תוך הלילה ואמר: "רועי היה האיש שלא ידע מנוח. … מחפש, ובכל חיפוש לעומק היה חופר ומוציא עוד חול ובוץ ואבנים, לפעמים אבנים גדולות מדי שאולי קשות היו לנשיאה. רועי היה מטייל כי לא ידע לעצור במקום, והיה צריך ללכת מֵהַר להַר ומחורבה לחברתה, כי בשום מקום לא ידע שקט ושלווה. רועי היה מי שלא מרפה, ומי שמקשיב ומבין. רועי היה החבר עם החיוך הגדול והעמוק ושמחת החיים שהייתה פורצת לפתע בלי התראה מוקדמת. רועי היה מי שדואג כל כך לאחרים. 'אני רוצה שיהיה לאחרים טוב', אמר לי בפשטות פעם, 'שכל אחד יחיה בשמחה'. … מי שנראה כל כך שגרתי מבחוץ, אבל כל כך סוער מבפנים". איתמר קליין, חברו מישיבת "דרכי נועם" תיאר את דמותו ואת שאיפותיו: "כשרועי התנדב ל'משמר האזרחי' לא היה בו רסיס מחשבה להתכבד או לקבל מזה משהו … כשהישיבה יצאה ביום ירושלים לטיול מלטרון אל הכותל, רועי החליט שהוא יתחיל את הטיול מפתח תקווה, מרוב חשק להלך בארץ בכל מקום, בעמל. וכמובן, מלבד בודדים אף אחד לא ידע על כך. כוונה טהורה. בטיולים שארגן למחזור כמעט ולא הייתה ניכרת כלפי חוץ מעורבותו. מלבד נקיות הדעת שבמעשיו … היו לו שאיפות גדולות, כלליות, לאומיות. הייתה לרועי שאיפה להבנת הכול בעומק, בשיטה. להבין את הסדר שבדברי הרב זצ"ל”. טוראי רועי מרדכי וינברג נפל בעת שירותו ביום י' בשבט תש"ע (25.1.2010), בן עשרים היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי "סגולה" בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים, חמישה אחים ואחות. בהלוויה אביו סיפר: "כששאלו אותי לפני מספר שעות מהיכן אנו מעוניינים שתצא ההלוויה לא הייתה לי התלבטות. היה ברור לי מעל כל ספק שניפרד מרועי מהבית בו גדל, מהיישוב בו התפתח, מגבעות שומרון הסלעיות שכה אהב. אהבת הטיולים של רועי הייתה ידועה לכולם. רק אתמול בצהריים שוחחנו בטלפון לגבי התוכניות שלנו ביום שישי הקרוב, מכיוון שבאזור בית אריה יש טיולים מומלצים. הוא הסביר לי כיצד הוא ישלב בין שני המסלולים, כי הוא פשוט לא יכול לוותר. אהבת הספרים של רועי לא ידעה גבול. במחסן שלנו ישנם עוד ארגזי ספרים שלא היה להם מקום בבית. תמיד צחקנו שאשתו של רועי תקבל אותם כנדוניה. אהבת השירים של רועי – בליל שבת לא היה מוותר גם על מספר שירי ארץ ישראל. היה בוחן אותי אם אני מזהה שיר על פי מספר מילים שאמר לי". "אתה חסר לי ביום שישי עם הדאגה הקבועה שלך," אמר אביו בשלושים למות בנו, "'האם יש משהו שאפשר לעזור?' אתה חסר לי בסעודות השבת, קול השירה שלך בזמירות השבת. בחודש הבא נחגוג את חג הפסח, ואתה תחסר לי במסירות הרבה בה טיפחת את החצר בתחילת כל אביב". ליאור אחותו ספדה לו בשלושים למותו: "רועי שלי, אתה אח שלי הגדול, הגיבור, החזק. אני מעריצה כל צעד וצעד שעשית. רועי, קשה לחשוב שנשמתך עכשיו בשמים. היית כל כך מחובר לארץ, לאדמה. … טיילת ברחבי הארץ המון וכולם ידעו שאפשר להיעזר ולסמוך על הידע שלך. אני לא שוכחת שתכננתי לעשות איתך טיול אופניים … אהבת את החיים, נתת חיים. … היית אדם שמח ומלא חיות, אהבתי להיות בסביבתך". ביום השנה למותו אמרה ליאור: "אני מתגעגעת אליך. אני מתגעגעת לחדר מלא תיקים ובלגן, שקיות ובגדים מלוכלכים מטיול ארוך, לערימת ספרים ישנים שאתה חייב להספיק לקרוא, לקולך המתגלגל בשירים ישנים, לסיפורים מיוחדים מטיול מעניין או על משהו חדש שלמדת או עשית במד"א, לדברי התורה שלך בשולחן שבת, לדעות הברורות והחכמות בכל דבר, לחיוך ולשמחת החיים … שמחת והתרגשת בשבילי כשהלכתי לבדוק הדרכת טיולים. שאלת אותי שאלות והתעניינת. … היה לי אח מדהים ועוצמתי. … היית שקט למסתכל מבחוץ, אך מי שהכיר אותך ראה את העומק, את האמת של החיים, עד כמה היית סוחף ושמח מבפנים". אחיו אֲחִיָּה אמר בהלוויה: "כשהיינו ביחד אני תמיד חשבתי שאתה ואני נשנה את העולם. ידעתי את כוחות הנפש האדירים, את עוצמות הרוח, למדתי ממך לזרום, לשמוח, להיות עם חיוך על הפנים, למרות שלא תמיד הכול הולך. קיבלתי ממך את היכולת לחיות, להתפתח ולצמוח מכל כוחות חייך בכל כוחות החיים. רועי, הרגישות שלך, האמת שלך – כל אלו נר לרגליי. … אהבת את אלוקים. רצית למצוא אותו, להתחבר אליו באמת. … רצית שכולם יהיו אידיאליסטים. שכולם ישאפו לגדלות". במלאות שנה למותו ספד לו אביו וסיפר על הדרכים להנצחתו: "רועי היקר, היית ילד של פסגות. פסגות רוחניות – אותן כבשת בנפשך המיוחדת ובאהבתך לאות הכתובה, לספר. פסגות פיזיות, ארציות – אותן כבשת ברגליך, בזיעתך ובאהבתך הרבה לארץ ישראל. … בשנים האחרונות חשנו כאילו בערה בך אש, הניעה אותך – לדעת, ללמוד, להספיק… לצערנו הרב, כעוצמת האש, כגובה הלהבות, כך כאב השריפה, שלך רועי, של כולנו … במהלך השנה האחרונה השתדלנו לזהות את אותן פסגות רוחניות ופיזיות אליהן שאפת, ועל אותן פסגות ניסינו – המשפחה הקרובה, החברים שלך – לשזור שרשרת הנצחה, שרשרת מעניינת ומגוונת שתאפיין את מעשיך ואת אישיותך. שרשרת זו כוללת שיעור בביתנו לנוער הבוגר בפדואל כל ליל 'שבת מברכין'; טיולים ושיעורים עם חבריך מישיבת 'דרכי נועם'; וערב לימוד 'לקראת גיוס' עם חבריך מישיבת 'הר עציון'. לזכרך הוקמה פינת הנצחה בבוסתן הקהילתי באשחר ופינת הנצחה נוספת בקיבוץ לוטם. אנחנו בשלבים ראשונים של תכנון שביל טיולים ותצפית במקום בו כל כך אהבת לטייל". בשלושים למותו יצא מקבץ דברים לזכרו. בחוברת שהמשפחה הוציאה ליום השנה קובצו דברים לזכרו עם כתבים של רועי ותמונות שצילם.

דילוג לתוכן