וינברג, משה

משה, בן לובה וחיים, נולד ביום י"ב בטבת תש"י (1.1.1950) בגרודנו שבברית-המועצות ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשי"ט (1959). שנותיו הראשונות של משה עברו עליו בברית-המועצות, בתקופה הקשה שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה. הוריו השתתפו במלחמה ונמנו עם כוחות הפרטיזנים שלחמו באויב הגרמני. הוא למד בבית-הספר היסודי בכפר מל"ל ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי "אורט טכניקום" בגבעתיים, במגמה של הנדסת מכונות. עם עלותם ארצה נתקלו בני המשפחה בקשיי הקליטה המיוחדים לעולים המגיעים לארץ חדשה. אך משה התאקלם במהרה בחברת בני גילו בשכונת המגורים בהוד-השרון, שם השתקעה המשפחה. חבריו לספסל הלימודים בבית-הספר בכפר מל"ל, קבלוהו כאחד מן החבורה. הוא מצא לו ידידים רבים בקן תנועת הנוער "השומר הצעיר" בהוד-השרון והיה שותף לפעילות חברתית ותרבותית ענפה. הוא היה נער עליז, שמח בחלקו ואוהב חברה ובזכות תכונות אלו היה מקובל ואהוד על חבריו, עד כי הפך להיות הרוח החיה בכל פעילות. כן היה ספורטאי מצטיין והשתתף בתחרויות רבות, בעיקר בענפי הכדורגל והכדורסל. בבית-הספר התיכון-המקצועי התגלה משה כבעל כישורים טכניים ומיומנות מקצועית וזכה לקבל תואר "הנדסאי", ובכך עשה צעד ראשון לקראת הכשרתו כמהנדס. משה גויס לצה"ל במחצית פברואר 1971. בלשכת הגיוס הוצע לו לשרת ביחידה שיוכל לעבוד בה במקצועו כהנדסאי מכונות, אולם הוא דחה את ההצעה והתנדב ליחידה קרבית. הוא הוצב לחטיבת חיל הרגלים "גולני" ולאחר הטירונות סיים בהצלחה קורס חבלנים גדודיים. משה מילא את התפקיד הקשה והמסוכן של חבלן בגדוד חיל-רגלים, בשלמות ובדייקנות ומתוך מיומנות וכישורים טכניים. הוא זכה להערכת מפקדיו והיה מקובל ואהוד על חבריו ליחידה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף הגדוד שלו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסורים ברמת הגולן. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), בקרב לכיבוש מוצב החרמון, נפגע משה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברמות-השבים. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "מלחמת יום-הכיפורים הייתה, ללא ספק, הקשה במלחמות ישראל והייתה מלחמה על חיינו בארץ זו. הקרב על החרמון היה אולי, הקרב הקשה ביותר במלחמה זו. בנכם שנפל בקרב זה, נלחם יחד עם חבריו כפי שנלחם מי שיודע למען מה הוא נלחם, באומץ ובגבורה, במסירות ובהקרבה. לא ננסה כי לא נוכל לנחמכם על אבדן בנכם, למרות שגם לנו, חבריו בגדוד "הבוקעים הראשון" יש הרגשה של אובדן בן לוחם, הרגשה המלווה בהרגשת כבוד לנו, שזכינו שבנכם נלחם בשורותינו וכבוד למשפחה ששכלה בן כזה". הוריו הקימו לזכרו ספרייה עיונית, המשמשת את בני-הנוער בהוד-השרון; חבריו ליחידה הוציאו לאור חוברת לזכר חיילי הגדוד שנפלו במערכה, ובה דברי חברים על דמותו.