וינברג, דוד

בן דבורה ומרדכי, נולד ביום כ"ה באב תרפ"ז (23.8.1927) בכפר יחזקאל, דור שני למשפחה חלוצית ונין ונכד למשפחת רבנים ואנשי-שם. הוא התחנך ברמת השרון, אליה עברו הוריו,שנמנו עם מייסדי המקום וראשוני חקלאיו. דויד היה אחד ממייסדי סניף "הנוער העובד" ברמת השרון ונשא בעול פעולתו התרבותית. עוד בהיותו תלמיד כיתה ח' של בית-הספר העממי הצטרף לגדנ"ע ואחר-כך נמנה עם החי"ש בנפת השרון. הוא סיים בהצלחה את בית-הספר העממי ונתקבל לבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב. בהיותו תלמיד הכיתה השמינית התנדב לבריגדה היהודית ויצא איתה לאירופה. פעל רבות במחנות הנידחים ובשובו לארץ עשה למען עלייתה של שארית הפליטה. אחרי ששוחרר מהצבא הבריטי נתקבל לטכניון העברי בחיפה, אך למד בו פחות משנה כיוון שנענה לקריאת מצפונו והצטרף לפלמ"ח. עם פרוץ קרבות מלחמת-העצמאות נשלח לירושלים והיה בין מלווי השיירות בדרך בין ים-המלח לירושלים. היה אמיץ ועשוי לבלי חת, בין ראשוני המתנדבים לכל פעולה נועזת. ביום 25.1.1948 יצאה מחלקת פלמ"ח לאבטח מעבר שיירה באזור הקסטל. דוד, שהזדמן למקום, הצטרף ללוחמים. המחלקה נתקלה בתגבורת אויב שבבאה מבית סוריק ובקרב שהתפתח נפל, ביום י"ד בשבט תש"ח (25.1.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. מפקד המחלקה שלו כותב עליו: "כמעיין חתום היה ורק למעטים גילה ועירטל את נפשו הצמאה ליופי, לצדק, ליושר. חלם על עולם יפה יותר, מוסרי יותר ואנושי יותר, אולם ידע כי בלי שחרור ארצו לא תושג משאת נפשו". כתלמיד בית-הספר העממי ניסה כוחו בכתיבת שירים, ועזבונו הספרותי, שרק חלק ממנו נשמר, מעיד על מקוריות ורגש. באחד משיריו האחרונים כתב: "לא לי הם ארחי ורבעי, לא אני נוטר את כרמי, כי מכור אנכי לעמי".