וינברג, אבי
בן שרה ואברהם. נולד ביום כ"ב בסיון תשי"א (26.6.1951) ברעננה לאב יליד פולין, שעלה ארצה בשנת 1935 ולאם ילידת רעננה. הוא למד בבית-הספר היסודי ע"ש מגד והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון ע"ש אוסטרובסקי והיה חבר ב'המכבי הצעיר'. בתקופה זו וכן לאחריה בלטה חיבתו הרבה לאמנות. הוא התגיס לשירות סדיר בשנת 1969 והוצב לשרת בחיל השריון. לאחר הטירונות וקורס ההכשרה, שימש כתותחן בטנק ולאחר-מכן כמדריך בבית-הספר לשריון. בתקופת מלחמת ההתשה שירת באזור התעלה ולקח בה חלק. אבי סיים את שירותו הסדיר בשנת 1972 והשתחרר מצה"ל. לאחר שיחרורו למד במכינה לקראת לימודים אקדמיים באוניברסיטה, אולם עד מהרה פרצה מלחמת יום-הכיפורים והוא נקרא לשירות מילואים והשתתף בקרבות התעלה. כתום המלחמה, למד שנתיים באוניברסיטה העברית. בעת לימודיו היה פעיל בהקמת המתנ"ס בשכונת נווה יעקב בירושלים. בשנת 1977 הפסיק אבי את לימודיו והתגייס לצבא הקבע. הוא עבר קורס קצינים וצורף לחיל השלישות, שבו שימש כקצין שלישות חטיבתי. בשנים שלאחר-מכן שירת כקשל"ח מילואים במספר חטיבות והיה לע. קשל"א באוגדה. בשנת 1986, לאחר 9 שנות שירות, השתחרר משירותו בצבא הקבע. אבי למד לימודי מינהל באוניברסיטת חיפה והיה למינהלן בבית-ספר מקיף אזורי שבחצור הגלילית. בשנת 1988 חזר לשורות צבא הקבע ושימש כמפקד מרכז גיוס של אוגדה. לאחר-מכן שימש כקצין כוח-אדם בפיקוד צפון והגיע לדרגת סגן-אלוף. באוגוסט 1990 חלה אבי במחלה ממארת, אך חרף מחלתו הסופנית המשיך בעבודתו שנה נוספת לערך, עד אשר הכריעה אותו המחלה. אבי נפל בעת שירותו ביום א' בשבט תשנ"ב (6.1.1992) והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי ברעננה. הותיר אחריו אישה – אורית, שתי בנות – רעות ונועם, אם, אח – שבח ואחות – רונית. במכתב תנחומים למשפחה השכולה מתאר אותו מפקדו כקצין גאה, מסור, נאמן, שקדן ורציני, שלא התפשר בכל הקשור בביצועים מקצועיים. יחד עם זאת מציין המפקד את אנושיותו ורגישותו לזולת ומידת ההתחשבות שלו באחרים, מידות שבזכותן אהבוהו הכול והעריכוהו מפקדיו, עמיתיו ופקודיו.
