דוב, בן הזקונים של רגינה (לבית כהן) ויעקב, נולד ביום י"ב בשבט תרפ"ג (29.1.1923) בהונגריה, בעיירה נגייסד. משפחתו הייתה ענייה, אך הוריו לא חסכו כל מאמץ בכדי שיוכל ללמוד ב"תלמוד תורה". דוב ניחן בתפיסה טובה ובקליטה מהירה, התמיד בלימודיו והתקדם יפה. משבגר למד את מקצוע החייטות, והתפרנס ממקצועו. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בהונגריה כ-800,000 יהודים. בסוף שנות השלושים, בהשפעת ההתקרבות לגרמנים, החריפו הנימות האנטישמיות, ומשנת 1938 נחקקו בהונגריה שורת חוקים אנטי-יהודיים, בדומה ל"חוקי נירנברג". מקיץ 1939 נלקחו הגברים היהודים לפלוגות "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי. בתחילת 1944 החליט שליט הונגריה להפסיק את בריתו עם היטלר, וזמן קצר לאחר מכן, ב-19 במרס 1944, כבשו הגרמנים את הונגריה. מצבם של היהודים החריף מאד. בחודשים הבאים הם רוכזו בגטאות, והחל שילוחם למחנות השמדה. בתום המלחמה נותרו בהונגריה כ-250,000 יהודים. דוב ושלושה מאחיו היו בין המגויסים למחנות עבודה. כשנפתחה החזית מול הרוסים, בקיץ 1941, נשלחו לחזית האוקראינית והועבדו בפרך בחפירת תעלות. רבים מהמגויסים, וביניהם כל אחיו של דוב, לא שרדו. הוריו ואחותו של דוב שולחו למחנה המוות באושוויץ, ושם הושמדו. משחזר דוב לאחר המלחמה לבודפשט המשוחררת הוא הצטרף למשטרה ההונגרית, השתתף בפעולות טיהור הפשיסטים ההונגרים ונקם את נקמת דם בני משפחתו. בסוף שנת 1945 חש כי אינו יכול עוד להישאר על אדמת הונגריה ובלבו גמלה ההחלטה לעלות לארץ ישראל. עבר בדרך חתחתים, לא פעם סיכן את נפשו ובנס ניצל ממאסר, אך הצליח. בשנת 1946 חבר לחיילי הבריגדה היהודית ששבו לארץ והגיע לכאן כשהוא לבוש מדי חייל – כהסוואה לזהותו האמיתית. דוב השתקע בתל אביב, למד עברית במשנה מרץ ועבד כחייט. בימים האחרונים שלפני התגייסותו עבר לבני ברק, שם גרו חבריו. אלה זוכרים אותו כבחור יפה עיניים, גבה קומה ובעל שיער זהוב, שקט ונוח לבריות, נעים הליכות ומסור לעבודתו. עם פרוץ המאורעות שבישרו את מלחמת העצמאות לא היסס, ומיד התייצב להגנת העם והמולדת. במסיבת הפרידה שנערכה לכבודו בטרם נשלח לחזית סיפר לחבריו על אודות חוויותיו בחזית האוקראינית, כשפגזי התותחים שרקו מעל ראשו. "אם שם", אמר, "לא קרה לי דבר, אחיה עוד זמן רב". דוב צורף למחלקה דתית ונשלח לאזור עמק יזרעאל. את אימוניו הראשונים במסגרת חטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1 ב"הגנה" – קיבל בשדה יעקב. בהמשך נמנה עם לוחמי הפלוגה הדתית של גדוד 14 ("דרור"), ומילא תפקיד של חובש מחלקתי. בגבור הקרבות, נשלחה מחלקתו של דוב לחזית לוביה. לוביה היה כפר ערבי גדול (כיום אזור יער לביא, סמוך לצומת גולני), אשר שלט על צומת דרכים חשוב בגליל, בדרך לטבריה. בכפר התרכזו כוחות ערביים מ"צבא ההצלה" ועוד כוחות לא סדירים, אשר היוו איום על יישובי הגליל התחתון. לפיכך הוחלט, בהתקרב מועד ההפוגה הראשונה במלחמה, לכבוש את הכפר. ביום ב' בסיוון תש"ח (9.6.1948) יצאו הכוחות להתקפה על לוביה. ההתקפה נכשלה, ובקרב נפלו לוחמים רבים. דוב יצא עם שלושה מחבריו להחזיר פצועים מקו החזית. בעודו נושא חבר פצוע על האלונקה נפגע בראשו מכדור שירה צלף, ונפח את נשמתו. בן עשרים וחמש בנפלו. דוב הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בעפולה. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל
