וילנצ’וק, פנינה

בת איטה וחיים דב שטיינהרט. נולדה בשנת תרנ"ז (1897) בעיר אורשה (רוסיה הלבנה). פנינה סיימה גימנסיה בעיר הולדתה ונסעה ללמוד באוניברסיטה בלנינגרד, ושם פגשה את יצחק וילנצ'וק, שהיה מפעילי התנועה הציונית בקרב הסטודנטים היהודיים בלנינגרד, ובהשפעתו הפכה אף היא לפעילה בתנועה הציונית. השניים נישאו בשנת 1921. בשנת 1926 נשלח יצחק לבית סוהר בסיביר, כפעיל ציוני. בעזרתה של פנינה הצליח לברוח בעזרת ניירות מזויפים, מסיביר ומרוסיה. פנינה עלתה ארצה בשנת תרפ"ו (1926),(יצחק עלה ארצה חודשים אחדים לפניה), ובשנת תר"ץ (1930) התיישבה בירושלים. פנינה שהייתה כבר מטופלת בשני ילדים קטנים, החלה בפעולה ציבורית במחלקה של האגודה למען תוצרת הארץ, ארגון אמהות עובדות, ועוד. בשנת 1942 עברה לתל-אביב והתמסרה לעבודה בוועד למען החייל וארגנה את מפעלות השי לחייל; איסוףספרים; ויחד עם מתנדבים אחרים, ארגנה מועדונים לחיילים. היא דרשה רבות מעצמה ומהסובבים אותה, וכל עבודתה נעשתה בדייקנות, במסירות ומתוך רגש אסתטי ואנושי. היא דאגה שהמועדון לא יהיה סתם בית אוכל, ושהשי לחייל לא יהיה סתם חבילה, אלא ערוך וארוז בטעם ובאהבה. ובכל אלה לא הסתפקה. "זה לא מה שצריך לעשות אדם בעיתות מלחמה" טענה, ותכננה להתגייס בעצמה לשורות חיל העזר לנשים בצבא הבריטי A.T.S.)). למרות עצות בעלה וידידיה, כי בגילה לא תוכל להתמודד עם חיי הצבא, הצטרפה פנינה לשורות ה-.A.T.S בהיותה בגיל 45. בהתנדבותה לצבא ראתה פנינה הגשמה עצמית מלאה. היא עשתה באהבה וברצון את עבודת החיילת, הסתגלה לחיי המחנה, דאגה לחברותיה החיילות, כולן צעירות ממנה, דאגת אחות בכירה, והן השיבו לה רעות ואהבה. לאחר הטירונות, נשלחה פנינה לצידון שבלבנון. בבואה ארצה לחופשות קצרות סיפרה כי "יש לי שם שדה נרחב לפעולה בקרב החיילות, טוב לי שם". פנינה נפגעה בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידה, ליד המחנה בצידון בו שירתה, ומתה מפצעיה ביום י"ז באלול תש"ג (17.9.1943), והובאה למנוחות בבית העלמין בנחלת-יצחק. בהלוויתה השתתף קהל רב מכל שדרות הישוב העברי בארץ, נציגי ארגונים ומוסדות, חיילים ואזרחים. השאירה אחריה בעל, המהנדס יצחק וילנצ'וק, מבכירי המהנדסים בארץ, נשיא אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים, חבר מפקדת ה"הגנה" ו"המשמר האזרחי" ושני בנים. העיתונות המקומית ספדה לפנינה ופורסמו רשימות רבות לזכרה.