וילינגר, משה

משה, בן ברוך, נולד ביום כ"ט בכסלו תרפ"ט (12.12.1928) בצ'כוסלובקיה. גדל והתחנך בעיר הולדתו. צ'כוסלובקיה נוצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית, וכללה את השטחים המתועשים ביותר של הממלכה. לאחר חתימת הסכם מינכן בספטמבר 1938 באה הרפובליקה הצ'כוסלובקית אל קצה: סלובקיה זכתה בעצמאות והייתה למדינת חסות של הגרמנים. במרס 1939 פלש הצבא הנאצי לצ'כיה, והיטלר הכריז על "פרוטקטורט" (חסות) בשטחים בהם התגורר מיעוט גרמני: בוהמיה ומורביה. הצבא ההונגרי פלש לקרפטורוס – החלקים הדרומיים של סלובקיה. מאז הכיבוש השתנה גורל היהודים בכל אחד מחלקיה הקודמים של צ'כוסלובקיה. ערב הכיבוש היו בשטחי הפרוטקטורט 136 קהילות יהודיות, ומספר התושבים היהודים היה מעל 110,000. מיד לאחר הכיבוש החל גל מאסרים, הסתות ורדיפות יהודים. היהודים נושלו ממפעליהם וחפצי הערך שלהם נגזלו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, הוחמר מצב היהודים והחל שלטון הטרור. חופש התנועה שלהם הוגבל, הם פוטרו ממשרותיהם ומנות המזון קוצצו. הארגונים היהודיים, שניסו לארגן את החיים בקהילה ולהכשיר את היהודים לקראת הגירתם, הפכו למכשיר בידי הרשויות הגרמניות ותפקידם הוגדר מחדש. בספטמבר 1941 הגיע מספר היהודים שבאזור השליטה הגרמני ל-88,000 נפש והם נצטוו לענוד טלאי צהוב. מאז, חיו בבידוד מוחלט. מנובמבר 1941 ועד מרס 1945 הובלו כ-73,000 יהודים מהפרוטקטורט למחנה טרזינשטט, ומשם למחנות השמדה אחרים. מעטים בלבד שרדו. משה איבד את כל משפחתו בשואה. הוא עצמו נשלח לבוכנוואלד, שם זכה לראות את יום השחרור. ביום 15 ביולי 1945 הגיע משה ארצה במסגרת "עליית הנוער". הוא התחנך במוסד "מקור חיים" בירושלים. לאחר שהחלים ממחלת ריאות ממנה סבל השתלם בחשמלאות. בהמשך, הצטרף לחוג "עלומים" של תנועת הנוער הדתי "בני עקיבא". השתלב בחברה, ובשל שובבותו כונה בפי חבריו "זיכמיר" (חפשו אותי). בעזרת לשכת העבודה של התנועה השיג עבודה כחשמלאי, הצליח במקצוע והיה מאושר בחלקו. מספר אחד מחבריו: "הכרתיו לראשונה באחד הערבים בסניף 'בני עקיבא' בירושלים. זכורני את הרושם הראשון: בחור גבוה, צנום, שערות מסולסלות בלונדיות. רושם חיצוני רגיל בהחלט כבחור אחר. אך היה בו משהו מושך, מרתק. חיוך נחמד שלא ירד אף פעם מפניו. כעבור שניות מספר כבר ידעתי מי ומה הוא, ואנו כבר ידידים. בחור שקט היה, אך תמיד מעורה בחיי החברה. תמיד חייך בטוב לב והבדיחה לא סרה מפיו אף פעם. את סבלו הרב – סבל של כל בחור צעיר גלמוד וחסר משפחה – שמעתי מפיו לא אחת. אך משה לא התאונן על כך. הוא סיפר לי זאת רק דרך אגב כבדיחה, כדבר שחלף ועבר". משה חלם על חיים שקטים בארץ, ולאט לאט מצא את דרכו. באחד הימים, כאשר העירו לו על שאינו חוסך כסף כדי לגבש את עתידו, ענה: "למה לי לדאוג לעתיד ואני לא יודע מה יהיה מחר, לכן אני חי כעת בשלווה ונותן לאחרים לחיות כך". ממשיך ומספר חברו של משה: "והנה פרצה המלחמה. ריח המוות נדף מכל רחבי ירושלים, קורבנות נפלו מפגזי האויב הרבים ואין משיב. אלה היו הימים הנוראים והאיומים הידועים יפה לכל בן ירושלים. עם בוא הערב, בא הפחד. הרחובות התרוקנו מאנשים, ורק לעתים נראה מן-דהוא חולף במהירות ונעלם. אך הפחד היה רחוק ממשה. זכורני לילה חשוך ופגזים רבים מעופפים באוויר הספוג ריח המוות. אני יושב בחדרי והנה נשמע קול צלצול אופניים. צלצול המוכר לי היטב, אופניו של משה. קפצתי ממקומי ישר לדלת וכולי תמיהה. הייתכן? כעת בשעה איומה כזאת יבוא אליי משה? ואמנם, היה זה משה עם חיוך על הפנים. אודה כי ישבתי לפני כן אחוז פחד-מוות מפני העתיד, אך ברגע שראיתי את חיוכו השוקט סר ממני הפחד ופרצתי בצחוק. 'מה אתה יושב בבית? בוא נצא לטיול קטן בעיר!' אלו היו דבריו אליי בשעה שבחוץ לא נראתה נפש חיה, בשעה שכל רגע הנך עלול לקבל רסיס מוות, או כדור אויב. אך כל זה היה רחוק ממשה, הוא לא פחד מהמוות". בבוא הפקודה מראשי היישוב, בסוף חודש אפריל 1948, התייצב משה להגנת העם באותה נימת ביטחון. "הפחד היה ממנו והלאה, כי הוא חשב על החיים, על הניצחון, על מולדת ועל חיים שקטים", מסביר חברו. הוא שירת בחטיבת "עציוני", היא חטיבת "ירושלים" – חטיבה מספר 6 של ה"הגנה". משה צורף ליחידת פל"ם (פלוגת משמר) והועבר לגדוד 63. "כיוון שהיה חשמלאי", מספר חברו, "נשלח לכל החזיתות כחשמלאי וטלפוניסט, אך באותם ימים היה נאלץ כל חייל להיות מוכשר בכול, לכן נהיה משה המקלען של המחלקה". חבר נוסף ששירת עם משה סיפר: "הכרתיו כארבעה חודשים לפני נפלו, עת יצאנו להגן על דרומה של ירושלים. התנהגותו עם חבריו ועיניו החולמות נתנו בי את ההכרה שילד נקלע לחבורת מגינים. היו בינינו בני 30 ומעלה – אולם כשהגענו לחלוקת התפקידים נוכחנו שה'ילד' הזה הנו מוכשר יותר מהאחרים. הוא התקין את רשת הפעמונים בעמדות לצורך קריאת עזרה (מכשירי טלפון לא היו ברשותנו לצורך זה). בימים הראשונים לישיבתנו שם היה צורך לשלוח כמה אנשים לפעולה חשובה בסביבה, והוא היה אחד מאלה אשר יצאו בשמחה למלא את תפקידם". מדרומה של ירושלים הועבר משה עם יחידתו לגזרה הצפונית של העיר, אזור בתי מנדלבאום. בתי מנדלבאום שכנו בגבול שבין גוש השכונות היהודיות בצפון העיר והשכונות הערביות, והיוו את אחד ממוקדי ההתלקחות המרכזיים והמסוכנים בירושלים בתקופת מלחמת העצמאות. מיקומם של הבתים, בסמוך לצומת כבישים חשוב בו עברה הדרך להר הצופים, גרם לתקריות אש ולקרבות עזים מיד לאחר הצהרת האו"ם על תכנית החלוקה, תקריות שהלכו ורבו בהמשך הלחימה. אזור בתי מנדלבאום היווה גם את אחד מצירי הפלישה של צבא ירדן לירושלים. כוחות ה"הגנה" הצליחו להחזיק במספר בתים סמוכים ולהפוך אותם לעמדות ישראליות, אך עם פרוץ קרבות "עשרת הימים", ביולי 1948, ניסה הלגיון להשתלט על הבתים, במטרה להשיג מאחז בצפון העיר ולאיים על השכונות היהודיות מאה שערים ובית ישראל. לאחר קרבות עזים, מהקשים שידעה ירושלים במלחמת העצמאות, נבלמו הירדנים ונסוגו לעמדותיהם הקודמות. באזור זה שירת משה, והתמיד להתקין או לתקן קו טלפון כל אימת שנדרש. אחד מחבריו לגדוד מספר: "אופייני היה הדבר שהיה בא לעמדות לבקר את החברים אפילו שלא היה מתפקידו לשמור. היה מבדח את החברים במעשי קונדס ובהלצותיו העסיסיות, היה מחלק מכל מה שהיה לו לחברים. רדף את הצדק והאחווה, נשאר תמיד בין האחרונים לחופשות ולזכויות חברתיות אחרות". גם בתקופת ההפוגה השנייה היה האזור רווי אש. אור ליום י' באב תש"ח (15.8.1948) ניסו אנשי הלגיון הנמצאים בשיך ג'ראח להתפרץ לעיר. הם הפציצו את כל שטח החזית באלפי פגזים. אחד הפגזים פגע בטלפון המחבר את בית מנדלבאום עם המטה, ומשה התנדב מיד לצאת עם עוד חבר לתקן את הקו. מספרים חבריו על רגעיו האחרונים: "הוא הלך זקוף, בלי שמץ של פחד, וחייך בביטחון". משה וחברו הצליחו לתקן את הקו הקרוע, והחלו לחזור דרך הכביש הראשי בשכונת נחלת יצחק, בו לא היה קיר מחסה. חברו עבר ראשון בשלום ומשה זינק אחריו, אך באמצע הדרך השיגו כדור של צלף ערבי והוא נפגע בבטנו. משה הובהל לבית החולים "זיו" במצב אנוש, אך שם נפטר מפצעיו. בן עשרים בנפלו. משה נטמן ביום נפילתו בקבר ארעי בשייח' באדר א'. ביום י"ז באלול תש"י (30.8.1950) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.