וייס, שמואל

שמואל (שמוליק, שמיל), בן חנה ויצחק, נולד ביום י"ח בניסן תשי"ג (3.4.1953) במושב ניר ישראל. הוא למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-אזורי בצופית ואחרי-כן למד במכללה לאלקטרוניקה בתל-אביב. שמואל היה תלמיד חרוץ ושקדן ואהוב על מוריו ועל חבריו. הוא אהב לקרוא ולהאזין למוסיקה ויכול היה לשבת שעות רבות ולהאזין ליצירות מוסיקליות. הוא אהב לשחות ולטייל, ובטיוליו הרבה לצלם תמונות נוף ואתרים שונים, ואף ניהל יומן שכתב בו מכל שראו עיניו בסיוריו ברחבי הארץ. שמואל היה אופטימי, שמח בחלקו וחייכן. ברגעים קשים ביותר ובמצבים מביכים או מטרידים, ידע להסיח את דעת האנשים סביבו ולהפיג את המצוקה בחיוך ובדבר שעשוע. חברותי היה וקל להתיידד, נוח לבריות ולא נוהג לכעוס. היה לו כישרון להקשיב ולשמוע, לראות ולהבין את הזולת. הוא אהב להביט באנשים סביבו ולהתבונן בתגובותיהם במצבים שונים. את רשמיו ליקט וכתב מעין-מחקר על האדם, על מנהגיו ועל התנהגותו. הוא היה מוכן תמיד לעזור לזולת, אפילו היה כרוך הדבר באי-נוחות. היו בו שלוות-נפש, אורך-רוח וסבלנות רבה. הוא שנא מריבות, היה סלחן וותרן ותמיד חיפש את הפשרה. בעל מוח חריף היה, קל תפיסה, נמרץ ועירני ועושה מלאכתו באמונה. הוא אהב לפרק ולהרכיב מכשירים ומכונות. היה לו טעם מעודן ובגדיו היו סדורים תמיד ותואמים. חבריו אהבוהו על שהיה אדיב ונעים הליכות, גלוי-לב, ישר-דרך ובעל מצפון. הוא היה בן נאמן להוריו ורחש להם כבוד ואהבה. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון עשה שנה בגבעת-ברנר במסגרת השירות הלאומי. תקופה מסוימת אף חשב לחיות את חייו בקיבוץ. שמואל גויס לצה"ל במחצית פברואר 1972, והתנדב לחיל-הים. לאחר הטירונות, כשהוצב ליחידה בחיל-הים והוטל עליו תפקיד מנהלי, ביקש לעבור לחיל אחר. הוא נשלח להשתלם בקורס לאלחוטנים ובקורס למש"קי רדיו. הוא היה חייל טוב ואהוד על מפקדיו, אחראי ומסור לתפקידו וסייע לחבריו ככל שיכול, בתורנויות בימי מתיחות, והחליף חברים עייפים במשמרתם. על השתתפותו בפעילות מבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו לחזית בסיני. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973) נפל שמואל בקרב בצומת הגידי. פגז פגע פגיעה ישירה בזחל"ם הפיקוד ושמואל, שהיה האלחוטן האישי של האלוף אברהם מנדלר ז"ל, נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר-סבא. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "שמואל היה חייל מצטיין, מטובי חיילי היחידה. נבון היה ופיקח, ביצע את המשימות שהוטלו עליו באהבה ושימש דוגמה לכל חבריו".