בן יפה ופנחס. נולד ביום י"ח בכסלו תשל"ח (28.11.1977) בבית החולים "ביקור חולים" שבירושלים. נכד ראשון למשפחת וייס, אח לקרן, אילן וורד. כפיר גדל והתחנך בבית שמש, למד בבית הספר היסודי "עדיהו" ובבית הספר התיכון "שייבר". כפיר היה ילד שקט ומופנם, או לפחות כך נהגו כולם לתאר אותו. בילדותו למד קארטה, ובשנים הבאות למד לנגן בגיטרה. הוא הרבה להאזין למוזיקה קלאסית ואהב מאוד לקרוא. כנער עסק בלימוד עצמי של תוכנות מחשבים ולאחר הצבא התאמן רבות ורכב על אופניים לכל מקום. בסיום לימודיו בבית הספר היסודי נפרדה ממנו מורתו אילנה כהן בשיר שכתבה: "כפיר! ראוי להערצה מהמון סיבות / אותן קשה מאוד למנות. / שקדן, שתקן, יעיל / עם ההצלחה אתה רק מתחיל. / את כתב ידך ללא הכר שיפרת / חום על חבריך הרעפת / במבחנים תמיד הצלחת / וקנאה רבה עוררת / אך קנאה וצרות עין נעלמים / כאשר אותך מקרוב מכירים. / כל טוב והמשך רק כך / וההצלחה אף פעם אותך לא תשכח." מורתו צביה כתבה לו: "כפיר. היית נחמד. ביישן. צנוע. אהוב גם עליי וגם על חבריך. תלמיד חרוץ. מתעניין. יודע. נתת לי הרגשה של סיפוק. הרגשתי שאני לא סתם בכיתה. ועל כך תודה לך. הייה גא בתכונותיך. הייה גא בהתנהגות שלך בימים שאנשים אלימים ולא תמיד נחמדים אחד אל השני. המשך כך, ובוודאי תצליח." בהתנהגותו יישם כפיר עקרונות של כבוד האדם באשר הוא אדם ו"ואהבת לרעך כמוך". הוא שקל את מילותיו בקפידה ונזהר שלא לפגוע באחרים. היה בן ואח למופת, אהוב על חבריו ועל כל בני המשפחה. הרושם שהותיר בכל מי שפגש היה של אדם נעים הליכות, עדין נפש ומיוחד. כפיר התגייס לצה"ל ב-25.3.1996 ושירת בהנדסה קרבית בעוצבת "הבזקה". הוא סיים קורס מ"כים ופיקד על טירונים. היה מפקד למופת ואהוב על כל חייליו, חבר אמיתי לחבריו ליחידה. בתום שירותו הומלץ לצרף אותו למשלחת שיצאה לרוסיה. לאחר שחרורו החל כפיר לעבוד ביחידת המחשוב של בנק לאומי בלוד כתוכניתן. בד בבד, למד במכללת רמת גן. הוא סיים את הסמסטר הראשון בהצטיינות, אולם לא הספיק לסיים את לימודיו. במהלך חודש פברואר 2002 נקרא כפיר לשירות מילואים. ביום י"ט באדר תשס"ב (3.3.2002) נפל בפעילות מבצעית באיו"ש והוא בן עשרים וארבע. כפיר הוצב במחסום בצומת המשטרה הבריטית, בוואדי חרמיה שבין עלי לעפרה. בשעת בוקר התמקם מחבל, איש "תנזים" של תנועת הפתח, חמוש ברובה קרבין, על גבעה ממערב למחסום ועקב אחר פעילות החיילים. כאשר הגיעה מכונית אזרחית למחסום וחייל ניגש לבדוק אותה, פתח המחבל באש. הוא הספיק לירות עשרים וחמישה כדורים תוך שהוא משנה עמדות וצולף בחיילים שבמחסום, וברכבים צבאיים ואזרחיים. כפיר נהרג במקום. עמו נפלו עוד שישה חיילים ושלושה אזרחים: סרן אריאל חובב, סגן דיויד דמלין, רב-סמל ראשון רפאל לוי, רב-סמל ערן גד, רב-סמל אברהם עזרא, רב-סמל יוחאי פוראת, סרגיי בטורוב, ודים בלגולה ויצחק דידי. כפיר הובא למנוחות בבית העלמין בבית שמש. הותיר הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. מכתב שנכתב לזכרו: "כפיר הותיר אחריו… אבל כפיר הותיר גם המון חברים ובני משפחה אחרים שאוהבים ומתגעגעים, ואת סופי הכלבה שיודעת (כנראה) שהוא כבר לא נמצא בחדר שלו. הוא הותיר אחריו: אוטו מלוכלך, ארון בגדים מבולגן, לוח החצים שלו שתלוי על הקיר, בגדים מפוזרים, מכתבים שממשיכים להגיע עם השם שלו… הוא הותיר אחריו את החדר שלו, אנחנו יודעים שהוא מת אבל החדר שלו עדיין מחכה לו… הוא הותיר אחריו אנשים שרוצים להתקשר אליו כשיוצא סרט חדש או סתם כדי לשאול אותו משהו, לספר לו משהו… לדבר אתו. דברים שהוא עדיין לא עשה… דברים שפתאום גילינו עליו, שאלות חדשות או כאלו שלא הספקנו לשאול… מחשבות על מה היה יכול להיות אם… שאלות לא הגיוניות של למה, ותביעה עוד יותר לא הגיונית של 'אני רוצה שהוא יחזור'. כפיר הותיר אחריו מציאות אחרת שכואבת את חסרונו, ועדיין… הרבה יותר." כתב ניר כהן, מ"מ וחבר: "אין ספק כי ישנם אנשים רבים שהכירו את כפיר טוב ממני, אך בזכות הזמן הקצר שבו זכיתי לשרת כחברו וכמפקדו של כפיר, בסדיר ובמילואים, אני יכול לכתוב בלב שלם שאת כפיר, לא אשכח לעולם. הכרתי את כפיר מהרגע שסיים קורס מש"קים, אני הייתי מ"מ וכפיר הגיע להיות מפקד במחלקה שלי. מהשבוע הראשון כבר היה ברור כי כפיר יהיה המפקד הבולט והמשפיע במחלקה, דבר שהוכיח את עצמו כשעברו השבועות והחודשים, וכשהגענו לקו בקבר רחל, בית לחם, כפיר קודם להיות סמל המחלקה. לאחר שנתיים שוב נפגשו דרכינו, והפעם במילואים. גם כאן כולם הבינו די מהר שכפיר הוא ללא ספק בחור שאפשר לסמוך עליו. לא הייתי עם כפיר ושאר החברים ב-3.3.2002 במחסום המשטרה הבריטית, היום שבו קרה הדבר האיום והנורא. אך אני משוכנע ובטוח כי כפיר פעל באומץ לב ראוי לציון תוך כדי ניסיון להגן על חיי חבריו למוצב. אזכור אותו תמיד, כשחיוכו השובב פרוס על פניו, נשקו בידו, ועיניו מבריקות משמחת חיים." דברים נוספים שנכתבו לזכרו של כפיר: "אז מי בעצם הוא היה, איזה מין בן אדם היה כפיר? אפשר לנסות ולכתוב איפה הוא גדל (בית שמש) ומה היו התחביבים שלו (לנגן בגיטרה ולשיר, לשמוע מוזיקה, לקרוא ספרים…). לספר היכן הוא עבד (תוכניתן בבנק לאומי) ומה הוא למד (מחשבים), ובאיזה חיל הוא שירת (הנדסה קרבית)… כל כך הרבה אנשים הכירו ואהבו אותו, כולם יודעים לספר משהו. ועדיין… לא הכול אנחנו יודעים. כל כך הרבה כבר לא נדע. ובכל זאת, מי הוא היה? כל ניסיון לענות על זה באמצעות אותיות שמודפסות על דף עושה לו עוול. מגיע לו כל כך הרבה יותר." אמר אילן אחיו: "הרבה תכונות יכולות להתקיים באיש אחד, אבל תכונה שתמיד כל איש יכיר בכפיר היא ציניות. כפיר תמיד ידע להסתכל על העולם בפשטות, ברוגע שאפיין רק אותו, ותמיד ידע להעביר את התחושה לכל הסובבים אותו. כאשר הספדתי אותו אמרתי שאם נכתב בבראשית שייצר לב האדם רע מנעוריו, אז אין ספק שעל כפיר האימרה הזו לא חלה. כפיר הוא האדם היחידי שאני מכיר שבאמת אפשר לשיר עליו "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". למרות שבמרוצת השנים היום כבר עברתי אותו בגיל אין ספק שתמיד הוא ישאר אחי הגדול. חלפו 8 שנים ומאז הגעגועים רק מתעצמים, וחסרונו גדול מאד".
