וייס, טריאן

בן סולומון ז"ל ולוצה-נטי. נולד ביום כ"ט בתמוז תש"י (14.7.1950) בבוקרשט שברומניה. עלה עם אמו בשנת 1965. טריאן למד בבית-הספר היסודי שבעיר-הולדתו וסיים שלוש-שנות-לימוד בבית-ספר תיכון ברומניה. כשעלה לישראל נאלץ להפסיק את לימודיו, בגלל קשיי הקליטה, והתיישב בדימונה, שם התחילה אמו לעבוד במפעל 'כיתן'. בילדותו היה חבר בתנועת-הנוער 'הצופים' ברומניה. הוא היה חובב-ספורט נלהב והתקבל כחבר במועדון הספורט הבינלאומי 'פלורסקה' בענפי השחייה והסיף. טריאן אהב מלאכת-יד והשתתף בנערותו בחוגים למלאכה ולציור. הוא אהב ספרות קלסית, קרא ספרים ומחזות ואף השתתף בחוג לדרמה בבית-ספרו. אהבתו לאמנות באה לגילוי בציורים שצייר, בתקליטי המוסיקה הקלסית הרבים שהאזין להם, בספריית-הספרים הגדולה שהקים בביתו ובשירים הרבים שכתב. בשנים הראשונות לעלייתו ארצה עבד טריאן במקומות שונים כדי לסייע לאמו בכלכלת הבית. טריאן גויס לצה"ל באוגוסט 1968 והוצב לחיל-ההספקה. לאחר הטירונות נשלח לבסיס- דלק בדרום הארץ והשתלם בקורסים מקצועיים שונים. מפקד-היחידה מספר: "טריאן היה חייל מסור לתפקידו וביצע את עבודתו ללא-דופי ולשביעות-רצונם המלאה של מפקדיו. בסיום שירותו הצבאי השתחרר מצה"ל ויצא לחיים האזרחיים בניסיון להשתלב בחברה ולהקים משפחה". טריאן נשא לאישה את זיוה, וכעבור זמן נולדה בתם הראשונה – שרה. שנתיים לאחר-מכן נולדה בת נוספת – צפורה. כפי שמעידה רעיתו, היה טריאן אב מסור ואוהב ובעל למופת. הוא התחיל לעבוד במפעל 'כיתן' שבדימונה ונודע במפעל כעובד אחראי ומצטיין. בשנת 1973 היה בין הראשונים שהתגייסו למשמר האזרחי בדימונה ושימש בכך דוגמה לאחרים. הוא היה אהוב בחברה ונהג לעזור לידידיו ולעודדם בשעת משבר. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא טריאן לשירות-מילואים ובעקבותיו החליט להתנדב לשרת בצבא-הקבע. הוא גויס לצבא-הקבע בדרגת סמל ושירת כמחסנאי בבסיס חיל-ההספקה בדרום הארץ. הוא מצא סיפוק רב בתפקידו ומילא את המוטל עליו בשמחה וברצון, בציינו כי רק בצה"ל הוא חש כי תרומתו למדינה מועילה ומספקת. ביום י' באלול תשל"ה (17.8.1975) נפל טריאן בעת מילוי תפקידו בדרום הארץ. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבדימונה. השאיר אחריו אישה, שתי בנות ואם. אחרי מותו הועלה לדרגת סמ"ר. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "כשהתקבל טריאן לשירות-קבע לא היה גבול לשמחתו ולגאוותו במדים. הוא השקיע את מרצו ואת הידע הרב שצבר בשירותו הסדיר לקידום הנושאים הצבאיים ולמילוי תפקידו ברמה גבוהה מהמקובל. הוא ביקש לבנות את עתידו על האפשרות להתקדם במסגרת הצבאית, תוך ידיעה שהדבר כרוך בויתור על נוחות ועל חיי-משפחה תקינים".