בן מלכה ואברהם, אח לאטי ולניבה. נולד בט"ו באב תשכ"ז (21.8.1967) בתל אביב. אייל גדל והתחנך בצהלה, למד בבית-הספר היסודי "צהלה" בשכונת מגוריו ובבית-הספר התיכון "עירוני י"ד". אייל היה אתלט מלידה וספורטאי מצטיין שהשקיע שעות רבות בכדורסל, פעיל בקבוצת הכדורסל "מכבי" תל אביב, ובד בבד חניך בתנועת הצופים בגדוד "להב" ובהמשך ראש גדוד של תלמידי כיתה ח' בגדוד "איתן". אייל היה מדריך ורשג"ד נערץ ומשקיע, אשר חישל את חניכיו כאילו הם עומדים להתגייס בקרוב. כאשר היה בכיתה י"ב, נפטר אביו, ניצול השואה, ואייל הנחיל את סיפורו לחניכיו בפעילות מיוחדת ליום השואה. מאוחר יותר, כאשר נסע עם משלחת צה"ל לאושוויץ, אמר את הדברים שלאורם הלך כל ימיו, דברים שהיו צוואתו של אביו: "עם ישראל חי, וידעו כולם כי לא יוכלו לנו, כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל". שבוע לאחר מכן, ניצח על טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, כשהוא מקפיד עם החניכים על קוצו של יוד – החל בהגייה נכונה וכלה בהדרת כבוד למעמד ולנופלים. אייל יצא למחנה קיץ ביולי 1985 ליום אחד ולמחרת התגייס לצה"ל. כמיטב המסורת של הצופים, בחר "להגשים" והצטרף לגרעין הנח"ל "איטן" שיועד לקיבוץ קטורה. במסגרת ה"אחוזים" שמפרישים גרעיני הנח"ל לפיקוד, יצא אייל לקורס מפקדים בגדוד הנח"ל המוצנח שמאוחר יותר היווה את היסוד להקמת חטיבת הנח"ל. במשך שנים אייל היה מגיע לשבט הצופים שלו בשבתות הנדירות בהן יצא, מנסה לשכנע את עדת מעריציו כי גם שירות בנח"ל יכול להיות שירות צבאי מפואר. כל השנים הקפיד להגיע לטקסי יום הזיכרון בשכונת ילדותו, במדים מגוהצים ובדרגות בוהקות, עד שקיבל יחידה משלו ומאז הקפיד ביום זה להישאר עם חייליו. אייל החל את שירות הקבע שלו באוגוסט 1988. הוא מילא שורה של תפקידים בחטיבת הנח"ל: מפקד כיתה, מפקד מחלקה, מפקד פלוגה ומפקד הפלס"ר, עד שמונה למפקד גדוד "שחם" של הנח"ל. כמו כן שימש מפקד פלוגה בבית הספר לקצינים, מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל וסגן מפקד עוצבת "חירם", החטיבה המזרחית בגבול הצפון. אייל הוכתר כקצין מצטיין בכל התפקידים שמילא ובכל הקורסים בהם השתתף. במסגרת תפקידו האחרון כמפקד סיירת דובדבן, זכתה יחידת דובדבן בצל"ש הרמטכ"ל ובאות הערכה מראש הממשלה. בין תפקיד לתפקיד הקפיד אייל לקחת פסקי זמן ולטייל בארץ ובחו"ל – באפריקה, בדרום אמריקה, במזרח הרחוק ובאירופה. בחופשות הקצרות יותר עסק בספורט, בעיקר בטריאתלון. כחלק מתכנית השירות יצא לרכוש השכלה גבוהה במכללת אחווה, שם הכיר את שיר, בת זיכרון- יעקב, אותה נשא לאישה בשנת 1999. בני הזוג התגוררו בזיכרון-יעקב וביוני 2001 נולדה בתם, חשן. בשנה האחרונה לחייו, יצא אייל יחד עם חייליו למאות רבות של מבצעים ברחבי יהודה ושומרון. לדברי אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן, תרמה היחידה למעצרם של כ-1800 מבוקשים במהלך האירועים בשטחים. כל זאת ללא נפגעים. בחודשים האחרונים עסק "וייס", כך נקרא בפי אנשי הצבא, בהקמת גדוד מילואים ביחידת "דובדבן". אייל ניחן באישיות בעלת עוצמה וכריזמה בלתי רגילה ויכולת טבעית לסחוף אחריו אנשים לכל משימה. החותם שהשאיר אחריו בכל תפקיד היה כה בולט ועמוק, עד כי כל מי שהיה בסביבתו לא יוכל לשכוח אותו. מלח הארץ, אמיץ בדעותיו ומבריק בפתרון בעיות, זה שטען כי "אחד ועוד אחד הם שלושה", קצין וג'נטלמן, קשוח ואביר, נערץ כמפקד, חבר אמיתי, מנהיג, סמל ומופת, אך מעל לכול אדם שידעת כי אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות כשאמר "אחריי!" סא"ל אייל וייס נפל בפעילות מבצעית בכפר צידא, סמוך לטול כרם, ביום ג' באדר תשס"ב (15.2.2002). את הפעולה בכפר צידא תיכנן אייל בעצמו ומובן שפיקד עליה באופן אישי. דחפור של צה"ל עסק בהריסת בית של המבוקש שנתפס בפעולה זו, בשעה שאייל עמד בסמוך ושוחח עם חייליו ומח"ט הגזרה. חלקו העליון של הבית נפל על החומה שמאחוריה עמדו, והחומה התמוטטה על אייל. אייל היה ההרוג הבכיר ביותר בצה"ל באינתיפדת אל-אקצא. בן שלושים-וארבע היה בנפלו. הניח אחריו אישה ובת, בת שבעה חודשים, אם ושתי אחיות. אייל הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בזיכרון-יעקב. לזכרו, החלה משפחתו לקיים כמסורת של קיץ, תחרות טריאתלון בתל אביב. עמותה שהוקמה על שמו של אייל עוסקת בארגון התחרות, וחניכי שבט הצופים של צהלה לוקחים חלק פעיל בכך. בני המשפחה כותבים: "לנו הוא היה איילי שלנו, וכך אנו זוכרים אותו כל יום באהבה ובגעגועים אין קץ".
