ויטנר, משה (‘מושיקי’)

בן מרדכי וברנה. נולד ביום כ"ט בסיון תשי"א (3.7.1951) בחיפה. למד בבית-הספר 'הבונים' שברמות-רמז בחיפה, המשיך בבית- הספר 'בארי' שבנוה-שאנן והשלים את לימודיו היסודיים בבית- הספר 'עירוני ג" שבאותה עיר. סיים את לימודיו התיכוניים בבית- הספר 'בסמ"ת' שבחיפה, במגמת לימודי האלקטרוניקה. משה היה חניך תנועת-הנוער 'השומר הצעיר'. ופרק-זמן מסויים היה גם חבר גרעין של תנועה זו. הוא גילה עניין רב בשירה ובדרמה. היה פעיל במקהלת בית-ספרו ובמקהלת תנועת הנוער. אף הקדיש זמן רב לתחביבו – הצילום. בבית-הספר היה תלמיד מצטיין. הוא הכיר את ארץ היטב ומעולם לא הפסיד טיול במסגרת הגדנ"ע או במסגרת תנועת הנוער. אהב חברה והיה מקובל ואהוב על חבריו. מעולם לא רב עם איש ותמיד היה מוכן לעזור, לספר בדיחות ולעשות כל מה שאפשר לשיפור מצב-הרוח. ביתו היה פתוח לחברים שבאו יום-יום לבקרו. "שלא כשאר חברי, התמזגו באישיותו התכונות של תבונה, טוב-לב ואצילות-נפש, אשר כולן יחד או כל אחת לחוד הבליטו את קיומן ברגע הנכון", מספר ידידו – מרטין. ומוסיף יגאל: "אני נזכר באותן שיחות שניהלנו עד שעות-הלילה הקטנות על נושאים שברומו-של-עולם. היו לו אופקים רחבים, סקרנות טבעית ורצון עז ללמוד ולדעת. הוא אהב לשתף אחרים ולהקנות להם מהידע שלו". משה גויס לצה"ל בדצמבר 1969 והתנדב לחיל-האויר. בחיל זה עשה את השירות הסדיר ועוד שלוש שנים נוספות במסגרת צבא-הקבע. הוא הוסמך כטייס הליקופטר וסיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן. לאחר שחרורו מהשירות הצבאי המשיך משה לחיות בחיפה. בשנת 1975 נשא לאישה את בת-שבע שהכיר שלוש שנים לפני-כן. למרות שהיה עסוק בלימודים בטכניון, עזר לה בכל עבודות הבית, יצא לעבודה בערבים ולעתים גם בשעות-הלילה כדי לעזור בפרנסה ולאפשר חיים נוחים יותר. הוא אהב לפנק את אשתו והיה מלא סבלנות. מעולם לא הזניח את הוריו ודאג תמיד לשמור על קשר הדוק עמם. ביום כ"ג באייר תשל"ז (10.5.1977) נפל משה בעת מילוי תפקידו בהתרסקות מסוק בבקעת הירדן. באסון זה נהרגו 54 חיילים. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים ואח. "תמיד יחסר מישהו סביבנו, מישהו עליז ושמח, אדם אשר יגרור את הסביבה למצב- רוח מרומם וידאג למוראל גבוה", אומר אחיו של משה – גד. ומוסיפה אלמנתו: "מושיקי! היית 'שיגעון' של בעל, ואני יכולה רק לאחל לכל הנשים בעלים נהדרים כאלה".