ויזנברג, יצחק (“איציק”)

בן יעקב וצביה. נולד ביום כ"ג בטבת תש"ג (31.12.1942) בכפר סבא. כאשר הגיע לגיל הלימודים נכנס לבית הספר הדתי על שם בר-אילן. אז, בהשפעת חכמים ורבנים בישיבת חב"ד, נכנס יצחק לבית הספר חב"ד בכפר סבא ולמד שם מספר שנים. בשנת 1952 חזר יצחק לבית הספר "בר-אילן" אחרי שקיבל פרס הצטיינות בבחינותיו. לאחר שקיבל תעודת גמר הושפע על ידי בני תורה לעבור ל"ישיבה". הוא הסכים ונכנס לישיבת חב"ד. אך כעבור יומיים ברח הביתה ללא הסבר – ובצעד זה היה נס והיתה תשועה ליצחק, כי בו בערב הותקפה ה"ישיבה" על ידי מסתננים שערכו שם הרג רב; בין אלה שנהרגו על קידוש השם היה מורה החביב עליו, תושב כפר סבא, והרבה מחבריו שלמדו אתו יחד בבית הספר חב"ד. תחביבו היה הספורט. עם קבלו תעודת הגמר של בית הספר היסודי נתקבל למוסד "כפר בתיה" ברעננה, לבית הספר המקצועי התיכוני הדתי. בסיימו את לימודיו שם התחיל לעבוד במקצועו כמסגר מכני במוסך. היה ישר עם עצמו, עם חבריו ועם כל יודעיו, כפי שחונך בבתי הספר השונים שבהם למד. את חינוכו קיבל גם בתנועת הנוער "בני עקיבא", כראוי לבנם של וותיקי תנועת "תורה ועבודה". כל מכיריו הוקירוהו על ישרו וטוב לבו. נעים הליכות היה והתחבב על כל בני משפחתו, ארוסתו ומיודעיו. מחלת האב ורתיקותו לערש דווי רוב שנות חייו וכן הירידה למקלטים בזמן מלחמת הקוממיות הקשו על יצחק ואחיו שגדלו תחת השגחת האם ובעזרת סבא וסבתא. אבל הם עמדו במבחן הימים. כך עברו השנים עד פברואר 1961 כשיצחק גויס לצה"ל והתנדב לצנחנים. הוא לא הרבה לספר על אימוניו ועל צניחותיו וגם לא גילה שבאחת הצניחות נפגע ברגלו; רק במשך חלק מהבדיקות הרפואיות נתברר כי "הפרופיל" שלו ירד ואין רוצים להחזירו לצנחנים. ההצעה להעביר אותו לשירות הג"א זעזעה אותו ולא הסכים להצעה. הטיפול הרפואי העלה את ה"פרופיל" שלו אך הצנחנים סירבו להחזירו. כאשר שוחרר מן הצבא שב לחיי עבודה. בהגיע ימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים היה מזועזע כי לא נקרא לדגל בזמן שכל חבריו כבר גויסו. הוא ניסה שוב ושוב לחדור לצנחנים אך הללו דחוהו בטענה: "כשנצטרך – נקרא לך!" כאשר גברה המתיחות ורבו הגיוסים עלה בידי יצחק לשוב לאחת מיחידות הצנחנים והוא עלה בעיני עצמו. הוא השתתף בשחרור ירושלים המזרחית ומוסיאון רוקפלר וכן היה בין ראשוני הצנחנים שהגיעו לכותל והתרפקו עליו. בקבלו את צו המילואים בחודש כסלו הוא חזר ליחידה וביום י"ט בכסלו תשכ"ח (21.12.1967) נפל בהתקפת חולית האויב על מוצב תצפית ליד גשר דמיה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בכפר סבא. במכתב התנחומים למשפחה בשם מפקדיו וחבריו ליחידה, כתב מפקדו כי "כל אלה הזוכרים אותו, הן מהשירות הסדיר והן משירות המילואים, מציינים את אופיו החברותי, האחראי והאמיץ. ביחידה התרשמנו במיוחד ממאמציו לחזור לצנחנים, בעת היותו מוצב ביחידת הג"א מפאת פגיעה ברגל שקרתה בעת צניחה בשירות סדיר. על אף השתייכותו להג"א הגיע אלינו יצחק, מיד עם גיוס היחידה במלחמת ששת הימים, ואמר לנו שאינו יכול לראות את עצמו משרת בעורף בו בזמן שבחורים אחרים נלחמים בחזית. בנפילתו של יצחק אבד לנו חייל טוב ומסור". אחותו וגיסו קראו לבנם שנולד להם על שמו. בספר "במעלות גיבורים" בעריכת ישראל ארליך הוקדשו כמה עמודים לזכרו. כן הונצח שמו בספר "טללי אורות" שהוציאו ידידיו ומשפחתו.