ויזל, צבי-מיכאל

בן אטל וחנוך, נולד ביום ד' בתשרי תרפ"ז (12.9.1926) בעיר קושיצה, צ'כוסלובקיה ולמד בבית-ספר תיכון. לאחר פרוץ מלחמת-העולם נמלט עם אחיו הצעיר מן הגיטו שאליו הוכנסו היהודים וחיו יחד כנוצרים בעיר ברטיסלבה. יום אחד ערכו הגרמנים מצוד ותפסו את אחיו הצעיר, שנשלח למחנה-ההשמדה אושוויץ אך ניצל משם. צבי ברח אל הפרטיזנים בהרים, בסביבת באנסקה-ביסטריצה. אחרי שחרורה של קושיצה חזר אליה ומצא את אביו ואחיו הצעיר, שרידי המשפחה, שנותרו בחיים. בהיותו בעל הכרה ציונית וחבר תנועת "החלוץ" החליט לעלות לארץ. בשנת 1946 שמו הוא ומשפחתו פעמיהם לדרך והעפילו באונייה "החייל העברי". במחנה עתלית החליט על הצטרפותו לתנועה הקיבוצית, יצא להכשרה במשמר זבולון, ומשם – לקיבוץ יסעור שבעמק זבולון. כבר בחודשים הראשונים של חיי הקיבוץ העצמאי נתגלה צבי כחבר טוב, מצטיין באחריותו במילוי תפקידיו. היה גבה-קומה, בהיר-עיניים, רחב-מצח, בוטח בנשק העברי ונכון לכל. את זמנו החופשי הקדיש לחברה וכן למד ועמל להקנות לעצמו את השפה העברית. צבי-מיכאל היה בין המתנדבים הראשונים של קיבוצו והצטרף לחי"ש בדצמבר 1947. הוא השתתף בכמה פעולות ונפצע קל. לאחר שהבריא נשלח לקורס-חובשים ואחר-כך לליווי שיירות ליחיעם ולמנרה. ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) בשעות הצהריים יצאה מנהריה שיירה ובה 7 כלי רכב ו90- אנשים, להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת ליחיעם. ליד כברי נתקלה השיירה במארב שהציבו הערבים. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע ליחיעם, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ובחסות החשכה הצליח חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם נפלו בקרב וצבי-מיכאל ביניהם. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה. זכרו הועלה על דפי החוברת "אברהם פורר וצבי ויזל", שהוצאה על-ידי קיבוץ יסעור.