וידמן, מאיר-שלמה
בן טובה ושמואל, נולד ביום כ"א בניסן תש"ח (30.4.1948) במחנה המעצר בקפריסין. הוריו, ניצולי השואה, עלו לארץ באוניית מעפילים, נלכדו על-ידי הבריטים ונעצרו במחנה בקפריסין. בן 5cחודשים היה שלמה כשעלתה משפחתו לארץ, בשנת 1948. הוריו התגוררו בהרצליה, ובעיר זו הוא למד, תחילה בבית-הספר היסודי על-שם ברנר, ואחרי-כן בבית-הספר המקצועי "אורט", בכפר סבא, במגמת חשמלאות. בבית-הספר התבלט שלמה כנער עליז, רגיש ואוהב טיולים. בשנת 1966, הוא התגייס לשרת בחיל-הצנחנים. בחיל זה הוא השלים את שירותו הסדיר, עד שהשתחרר, בספטמבר 1969. שלמה השתלם בכמה קורסים, ביניהם צניחה ותחזוקה. בדצמבר 1967 הוא עלה לדרגת רב"ט, וחודשים אחדים לאחר מכן, לפני שהשתחרר, עלה לדרגת סמל. שלמה גם עבר הכנה לקורס קצינים. במלחמת ששת הימים הוא לחם בחיל-הצנחנים. אחרי שהשתחרר עבד שלמה במשרה אזרחית, כמנהל תחזוקה. הוא נשא אשה, ונולדה לו בתו היחידה. אבל שלמה שאף לחזור לשירות בצבא הקבע. הוא אהב את הצבא, ובתקופות שבהן שירת במילואים עבר קורסים שונים. באוקטובר 1979 חזר שלמה לשרת בצה"ל. הוא עבר קורס קצינים, והוצב בחיל-התחזוקה בדרגת סגן. בגלל פציעה בגבו הורד הפרופיל הרפואי שלו, והוא עבר לשרת בתפקיד עורפי בחיל-השריון. בנובמבר 1981 עלה שלמה לדרגת סרן. מאיר-שלמה היה בעל עיטורים של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים. כשפרצה מלחמת שלום הגליל, שוב עלה עם הכוח הלוחם ללבנון. ביום ב' בניסן תשמ"ג (16.3.1983) היה שלמה במשימת סיוע ליחידות העוצבה, 5cק"מ ממזרח לביירות. הוא עלה על מוקש ונהרג. בן 35 שנים הוא היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול בתל-אביב. הוא השאיר אחריו רעיה, בת, הורים ואחות. שר הבטחון משה ארנס כתב עליו למשפחתו: "שלמה היה לוחם מצוין, מפקד מעולה וחבר למופת. הוא היה אהוד על הכול". מפקד יחידתו כתב עליו: "חבריו הספיקו לעמוד על אופיו, על תכונותיו, לכבד ולהעריך את יושרו, צניעותו ומסירותו לתפקיד. למרות מגבלות בריאותו, הוא התנדב לבצע תפקידים ודרש בתוקף להשתתף ביחידת-שדה, על-מנת לתרום ככל שיוכל לצה"ל"
