בן יהודה וסופיה, מניצולי השואה. אלכס נולד בכ"ח בטבת תש"ז (20.12.1946), ברומא, שהיתה אחת התחנות בדרכם הקשה של הוריו לארץ. בן שנתיים היה כאשר עלו הוריו ארצה ובלבם תקווה ורצון להקים בית בישראל. הוא למד בבית-הספר "הבונים" בתל-אביב. מחנכתו ומורתו בכיתות ו'-ח' בבית-הספר היסודי, כתבה עליו רשימה לאחר שנפל ובין דבריה היא אומרת: "היה ילד ביישן ונוח להתרגש עד לדמעות, לפעמים ועם זאת ניכרת הייתה בו עוצמה נפשית. חרדתי לו. רגשן, ותרן, נכון להקריב עצמו – כיצד יעמוד? אך הוא עמד!". כאשר סיים את לימודיו היסודיים, עבר לבית-הספר התיכון העירוני ט' וסיים את בית הספר התיכון "גאולה" – שניהם בתל-אביב. בשנתו האחרונה בבית הספר התיכון זכה להערכה רבה והצטיין כאחד המוכשרים בכיתה – ובעיקר במקצועות הריאליים אשר אהב. אף על פי שסיים את לימודיו בבית-הספר אחר, נשאר אלכס קשור לחברים, לסגל המורים ולמנהל בית-ספרו הקודם, קשר של כבוד וידידות, שלא נותק עד לרגע האחרון. הוא נהג גם כבוד רב בהוריו – אף על פי שהיה בגיל "המרדנות". לאחר שנפל, כתב חברו הטוב על התכונה היפה שבה הצטיין – יחסו להורי חבריו: "אלכס, מתוך כיבוד אב ואם, שעליהם חונך והורגל בביתו, ידע להעריך ולכבד גם את הורי חבריו. הוא לא שכח לבקר אצל הורי בעת שאני הייתי הרחק מן הבית – בצבא ובמלחמה ותמיד ידע להסיר דאגה מלב הורי. הוא לא חסך טרחה וניסה להתקשר תמיד ולהביא להם דרישת שלום מבן, שהיה בשירות אי שם. אלכס ידע להיכנס לשיחה עם מבוגר ולהסיח את הדאגה מלבו לשעה קלה; הוא ידע תמיד, בחוש ההומור המפותח והבריא שלו, להכניס את הבדיחה והחידוד הקולעים ולהעלות את החיוך על שפתי אב ואם אכולי הדאגה. הוא אהב לשאול, להתעניין, לספר. – – – בעת שהיה יושב ומחכה בבית-הורי, ידע לרתקם בשיחה מעניינת ותמיד התלוצץ והשרה על כולם אווירה נינוחה ונעימה. אך תמיד עשה זאת בטקט, בעדינות ובטוב טעם. אמי העידה עליו כי הוא היה שונה מכל חברי – מבין, מתחשב, רחב-לב ומבוגר במחשבתו. כזו היתה אישיותו". בסוף יולי 1965 גויס אלכסנדר לצה"ל והתנדב לשרת בחיל-האויר. הוא עבר קורס מקצועי ארוך, הצטיין בכל תפקידיו וזכה להערכה מרובה מצד מפקדיו – שנתנו בידיו פיקוד על קבוצה גדולה של חיילים, למרות שלא היה קצין. מפקדיו בצבא ניסו רבות לשכנע אותו לקשור את עתידו בצה"ל וללכת לקורס קצינים, אלא שאלכסנדר לא שאף לקריירה צבאית. במלחמת ששת הימים השתתף אלכסנדר כקצין-קשר. מכתביו מתקופה זו מלאים אופטימיות, ביטחון רב ביכולת העם ובכוחו וסיפורים על מורל גבוה ועם זאת דאגה לנמצאים בבית, להורים ולאחות אשר אהב מאוד. לאחר שחרורו מצה"ל נתקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים כסטודנט בפקולטה למתמטיקה ולסטטיסטיקה. בשנה הראשונה השתתף בנבחרת הכדורסל ובשנתיים האחרונות היה חבר בנבחרת הכדוריד של אס"א וכאות הוקרה זכה בתעודת הצטיינות ובפרס כספי סמלי – והפרס לא העיד על הצטיינות בספורט בלבד, אלא גם על הצטיינות בהתנהגות ספורטיבית וביחסי אנוש יפים, שטיפח בקרב הקבוצה. אלכס ניחן בחוש מיוחד ליצירת אוירה טובה וידידותית בזכות האופטימיות ויכולת ההקשבה שלו. הוא ידע לבקש את הפשרה ולמצוא את שביל הזהב אל הפתרון הטוב ביותר. עם זאת היה בעל עקרונות וידע לעמוד על דעתו כשהיה בטוח בצדקתו. הוא היה "איכפתניק": חשוב היה לו מה קורה והוא לא הסתפק בהצבעה על ליקויים, הוא רצה גם לשנות דברים שנראו לו מעוותים. הוא רצה להיות חלק מאותה זרוע מבצעת, משפרת, משנה ולא רצה לעמוד מן הצד, כדי לצפות ולבקר את מעשיהם של אחרים. משום כך אמר פעמים רבות, בתקופת לימודיו באוניברסיטה, שילמד פסיכולוגיה או חינוך – משום שראה את שיטת חינוכו שלו בבית-הספר כלקויה וטעונה שינוי. אחד מחבריו שאל אותו פעם: "מה פתאום הוראה, אלכס? הרי אף פעם לא חשבת על כך!". וברשימתו של חבר זה, שכתב לאחר נופלו, הוא מודה כי עדיין אינו מבין למה התכוון, אך אלכס הרגיש כי חסר היה לו משהו בבית-הספר, משהו שזכאי היה לקבל ולא קיבל. בהסבריו הדגיש כי ברצונו לתת לתלמידיו מה שלא קיבל ממוריו; הוא חש כי חובתו לדאוג שהבאים לא יקופחו. בפגישתם האחרונה נטל עמו אלכס פרקים מהעבודה שכתבו יחד כדי להגישה למורה עם תום השירות. הוא הבטיח כי יחזיר אותה תוך ימים אחדים לפני צאתו לשירות מילואים. יומיים לפני צאתו מצא חברו את העבודה מונחת מתחת לדלת הכניסה בביתו. אלכס הסביר לו כי בטעות נטל עמו את העבודה בנסעו לתל-אביב ולכן שב לירושלים כדי להחזיר אותה; והחבר מוסיף: "כשם שלא אהב לצפות לריק, כך לא רצה להותיר אותי מצפה וראה לעצמו חובה לטרוח ולקיים את הבטחתו". אלכסנדר נרשם, לאחר שנת הלימודים השלישית באוניברסיטה, ללימודי החינוך ואף נתקבל (אלא שלא הספיק להתחיל בלימודים ולממש את תכניותיו). האיכפתיות שלו התבטאה גם בדעותיו על העם והמדינה, על יהדות וציונות. לחבר טוב שלו, שלמד בארצות-הברית, כתב: "יש הדוגלים בהחזרת השטחים לפי גבולות הארבעה ביוני וללא תנאי מוקדם של שלום; אלה מביאים אותי לידי מחשבה, כי יש בינינו אנשים נאיביים, אנשים אשר אינם רוצים לזכור את המצב לפני המלחמה. מה שמרגיז הוא כי סוג זה של אנשים גורם לכך, שיהיו חיכוכים וויכוחים בתוך העם הנלחם על חייו. ויש לציין כי חלק מן המצטרפים לתנועות אלה הם מרצים ואקדמאים, שאינם בהכרח טיפשים…" בעת ויכוח שהתעורר בבית בשאלה "מיהו יהודי?", כאשר טענה חברה, כי לה אין שום קשר רגשי עם יהדות העולם והיא רואה את עצמה כישראלית ולאו דווקא כיהודיה, התרגש אלכס מאוד וטען שקודם כל הוא יהודי, שארץ ישראל ניתנת ליהודים ורק להם, שאין מקום להבחנה בין ישראלי ליהודי בארץ-ישראל. יהודים הם אלה היושבים בישראל וגם אלה היושבים בגולה ואסור לנתק את הקשר בין יהודי חוץ-לארץ, אשר טרם עלו, שכן הם שייכים לעמנו. הוא היה בעל חוש צדק מפותח ורודף אמת וכל מי שהכירו ידע מה הרגשתו לגבי אי צדק וכי הוא כואב את כאבם של אחרים ואפילו אינו מכיר אותם. תמיד היה מוכן לעזור לזולת ולהתאים עצמו לחברה אשר בה נמצא. הוא לא ידע לנהוג זלזול ואפילו אדישות בשם אדם ותמיד התחבב על אנשים. לאחר שחרורו נקרא לשירות מילואים מזמן לזמן ובראשית אוגוסט 1971 נקרא לאחרונה לשירות מילואים פעיל. ביום י"ז באב תשל"א (8.8.1971) נפל אלכס בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. לאחר נופלו קיבלה המשפחה מכתב מאנשי היחידה בו כתוב לאמור: "כשנתיים ומחצה שירת אלכס ביחידה. תקופת שירותו בה זכורה לטוב על שום היות אלכס חייל טוב, צייתן וממושמע ובראש וראשונה אדם בעל נפש צוחקת ונשמה זכה. אף בתקופות קשות ידע לשמור על מורל גבוה. בקושי אפשר היה לשמוע מפיו מלים של קינטור ואי שביעות רצון. הוא עודד את חבריו לשמור על הטוב והיפה. בחיי הצוות והחברה היה דמות מרכזית אשר בוטאה בשקט הנפשי, בדאגה לכל ובחיוך שלא מש מפניו. הוא נהג להביע דעה בכל נושא ונטל חלק פעיל בכל אירוע. גובהו ומרצו עמדו לו במשחקי הכדורסל, אשר בהם נטל את חלקו ואשר כה אהבם. – – – לאחרונה, כאשר נודע לו כי הוא יוצא למילואים הוא לא חסך דמי שיחה טלפונית ליחידה כדי לברר מי היוצא מהחבר'ה וכמה שמח בראותו אותם בשנייה. אולם איש לא ידע כי זו דרכו האחרונה – ובכך נותרנו רק עם זכרונות". ההורים קיבלו גם מכתב תנחומים ממפקד היחידה, בו ציין את מסירותו הרבה, התנהגותו ומעשיו הנפלאים, אשר שימשו דוגמא ומופת לכל חיילי היחידה. לאחר נפילתו הוקם לזכרו מפעל ספורט: טורניר כדוריד נערך על שמו באוניברסיטה העברית בירושלים והקבוצה המנצחת זוכה בגביע נודד על שמו.
