ויגוליק, אמנון

בן הניה ואברהם, נולד ביום ט"ו באדר א' תרפ"ז (17.2.1927) בירושלים. למד בבית-הספר "תחכמוני", היה חבר בתנועת "המכבי הצעיר", ובה עלה לדרגת מדריך. אחרי שסיים את לימודיו החל לעבוד כנער שליח בלשכה המקומית של הקרן- הקיימת-לישראל. סיים בית-ספר-ערב לפקידות ועלה לדרגת עובד במשרד. אחרי שנה וחצי החל ללמוד מסגרות מכנית בבית-הספר "עמל" והצטרף לגדנ"ע. בחופשת קיץ תש"ה סיים קורס מ"כים של ה"הגנה". אחר-כך המשיך בהדרכה. בשנת תש"ז, אחרי סיימו את לימודיו בהצטיינות בבית-הספר "עמל", סיים בהצלחה קורס מ"מים. בראשית נובמבר 1947 נשלח לרובע היהודי בעיר העתיקה. מיום 29 בנובמבר אותה שנה ואילך שירת כאחד ממפקדי הרובע היהודי, ולא פעם הצליח להחמק ברגע האחרון ממש מחיפושיהם התכופים של השוטרים והחיילים הבריטיים, בהיותו מסייר את העמדות כשהוא מזוין. גם ביום 19.12.1947 הצליח להימלט, אך בראותו את המחפשים קרבים לאנשיו הנמצאים ליד מחסן-נשק נסתר, התגרה בהם לשם הסחה, כדי שלא יגשו למחסן-הנשק. אחרי רדיפה ממושכת השיגוהו ולא מצאו אצלו כלום. בהכותם אותו, בכעסם על שהריצם לשוא, נשמט האקדח שהיה קשור לגבו, וזה הגדיל את כבודו בעיניהם והם חדלו להכותו. בחיפוש מדוקדק בכליו מצאו אצלו גם כדורי-אקדח ורימון-יד שנעלמו מעיני תופסיו. 45 יומים ישב בכלא עד למשפט. סבל במיוחד מקוצר-רוח שבישיבה בטלה בשעה שבחוץ דרוש כל בחור וטוב לפעולה. את הוריו הרגיע, שאם גם ישפטוהו לישיבת-כלא ממושכת – הרי זה למעשה רק עד ה15- במאי, היום שנועד מטעם האו"ם לראשית העצמאות הישראלית. במשפט קרא הצהרה על זכותו וחובתו הקדושה כיהודי להגן על בני עמו, ובייחוד בעיר-הקודש, ששומרי-הסדר הבריטיים הפקירום לפורעים. הוא נידון לחודשיים מאסר או 20 לירות קנס. הקנס שולם והוא שוחרר ואחרי שני ימי-מנוחה יצא לקורס קציני-חבלה. אחיו ניסה להניאו מכך, בגלל הסכנה שבדבר, אך הוא טען, שבהיותו אחד מהמעטים המוכשרים לכך מחובתו ללכת. עם שני חברים כרת ברית בשבועה, שאם אחד מהם ייפגע בפעולה ויהיה לבעל-מום, חייבים שני האחרים להמיתו. אחרי שסיים בהצלחה את הקורס שירת כסגן מפקד פלוגה בחזית דרום ירושלים, ולא פעם פרץ את הדרך לשכונת מקור חיים והביא לשם אספקה. אמנון העביר גם נשק לעיר העתיקה ולמרכז המסחרי. את אנשי מחלקתו החזיק במתיחות מתמדת לפעולות גדולות, באחרונה היה סגן מפקד פלוגה וקצין-חבלה בגזרה המסוכנת ביותר בנווה יעקב ליד כביש רמאללה-ירושלים, לשם נשלח בראשית מרס 1948). למרות הוראות מפורשות מהמפקדה להסתפק בהתגוננות פסיבית, הירבה לחבל בתחבורה הערבית, כי דמו זעק לנקום את דם חבריו ממחלקת הל"ה שנפלו בהרי חברון. על אף איומי הבריטים שיפגיזו את הכפר במקרה של חבלה נוספת ועל אף ליווי של הלגיון הערבי, הצליח בתמרוניו למצוא את השעות הכשרות למיקוש הדרך ולהרבות אבידות ונזקים לתחבורה הערבית. לבסוף גם עלה בידו לעשות קנוניה עם קציני המשמר האנגלי, שלפיה הותר לו לחבל בכביש בשעות מסוימות. בראשית מאי 1948 נפצע קשה בידיו ובראשו בהתפוצץ מוקש כאשר בדק את מוקשי-המגן שטמנו חבריו. הוא פקד על אנשיו לחסלו בצרור כדורים, אך הם סירבו, ובמכונית של משמר בריטי הובא לבית-חולים. שם שמע על נפילת נוה יעקב ועל תקומת מדינת ישראל, אבל הוא עצמו רסוק-איברים וחסר-ישע, נטול מאור עיניים וידיו הקטועות חבושות. למרות זאת לא נפל ברוחו ואף התלוצץ עם האחיות והמטפלים ועודד את הפצועים הגונחים בקרבתו (ימים אחדים שכב לצדו גם אחיו שנפצע בקרב). אמנון נשלח לארצות-הברית, שם ניסו להחזיר לו את מאור-עיניו, אך לשווא. הוא חזר ארצה ולהפצרותיו התכופות נעשה לו ניתוח מסוכן בבית-החולים בתל-השומר ובלילה לאחר הניתוח, אור ליום י"ד בטבת תש"ט (15.1.1949) נגאל מכל מומיו וייסוריו. הובא למנוחת- עולמים בחלקת-הגיבורים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.