בן אליעזר ודרורה. נולד ביום י' בתמוז תשי"ג (23.6.1953) בניו- יורק ונקרא ע"ש אחי אמו, משה נאמן ז"ל, שנפל בקרב על נבי- יושע במלחמת העצמאות. כשמלאו למשה ארבע שנים, עלתה המשפחה לישראל. הוא התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי 'בית הילד' שבירושלים, המשיך וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית. משה היה נער מוכשר. התמזגו בו כושר חשיבה ותפיסה מהירה עם דמיון ומעוף. לימודיו לא היו לו דרך ההרגל והשגרה בלבד; הוא שקד על נושאים שהתעניין בהם והעמיק בלימודים מעל ומעבר לנדרש בתכניות-הלימודים המחייבת. עם-זאת, למד גם נושאים שלא היו קרובים ללבו כדי לצאת ידי חובה. משה היה חבר בתנועת-הנוער 'הצופים'. הוא אהב את נופי הארץ ובמיוחד קסם לו מדבר-יהודה. הרבה לטייל ולהדריך טיולים במסגרת התנועה ובמסגרת החברה להגנת הטבע. משה נודע כטייל וכמדריך מעולה, היודע להדביק את חניכיו בהתלהבותו ולשתפם בידיעותיו הרבות. הוא גילה אהבה רבה לבעלי-חיים והתעניין במיוחד בדגים; ערך ניסיונות בהכלאת דגים ובריבוים, רכש ספרים רבים בנושאים אלה ובמשך השנים התחיל להתעניין אף באוקיאנוגרפיה ושאף לחקור וללמוד את הים. בגיל צעיר החל לנגן בגיטרה קלסית ובבגרותו ניגן גם בגיטרה חשמלית ואף יסד להקת נגנים עם חבריו, להקה שערכה הופעות במקומות שונים בארץ. תחביב-נעוריו היה האלקטרוניקה. הוא השתתף בקורסים לנוער, קרא ספרים בתחום האלקטרוניקה, בנה מכשירים ואבזרים שונים, עסק בתקשורת רדיו עם חובבים ברחבי-העולם והחליף ידע בהתכתבות עם אלקטרונאים צעירים בארצות שונות. משה היה חובב-ספורט מושבע והצטיין בענפי-ספורט רבים. הוא זכה בפרסים בתחרויות טניס בבירה, היה חבר באיגוד הטניס לנוער, חבר בנבחרת האוניברסיטה העברית כשחיין וכשחקן כדור-מים ועסק אף בשיט. משה הרבה לקרוא ספרים בתחומים רבים ואהב במיוחד ספרי היסטוריה וביולוגיה וספרות יפה בעברית ובאנגלית. משה גויס לצה"ל באוגוסט שנת 1971 והתנדב לקומנדו הימי. אהבתו לים, נטייתו להתמודד עם אתגרים קשים ורצונו לשרת בחברת חברים כלבבו, הביאו אותו להתנדב לחיל זה. לאחר שנה ורבע של שירות בשייטת הועבר לשרת בחטיבת גולני. תחילה היתה זו מכה קשה בעבורו, אך משהכיר בייחודה של החטיבה, החליט כדרכו להקדיש את כל מרצו, את יכולתו ואת מסירותו לתפקידו החדש. משה נשלח למוצב בחרמון וכעבור זמן השתלם בקורס- קצינים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, צורף לסיירת 'שקד' ולכוח-המשימה בפיקודו של אריק שרון. הוא נלחם בקרבות הקשים בחוה הסינית, נטל חלק בחציית התעלה ובקרבות פנים- אל-פנים לטיהור הבונקרים והגיע עד לפרברי איסמעיליה. כשנסתיימו הקרבות, נשלח לאזור מזרעת-בית-ג'אן ונתמנה למפקד מוצב 'שני' במלחמת ההתשה. מסיפורי חייליו ומפקדיו ניתן ללמוד על עוז-רוחו, על כושר-המנהיגות שלו ועל תרומתו הרבה לליכוד היחידה בימים הקשים. במכתביו למשפחתו ולידידתו מספר משה: "למרות התנאים הקשים אני מרגיש מצוין ועובר את אחד השלבים המעניינים בשירותי. יותר משנותן אני לחיילי, מקבל אני מהם. אני יודע את מגבלותיהם ואני יודע להעריך את יכולתם ואת הכוחות הצפונים בהם. תן בהם אמון, הוכח להם שאתה מבין אותם ושאתה מכבד אותם על המאמץ שהם משקיעים, הראה להם שהם יכולים לשפר את תדמיתם ואת כושרם, ומעל לכול, היה להם מופת אישי. בחיי האזרחיים בודאי לא הייתי מכיר מגון כזה של רבדים חברתיים, לא הייתי מבין לעולמם השונה, וכרבים מחברי, הייתי חש בחריפות את החיץ שבינינו. ומוזר, דוקא בתנאים קשים כשלנו, כשלומד אתה להכיר את האדם כמות שהוא, בלי העטיפות המכסות אותו, נראה לך כי למרות ההבדלים העצומים ברקע התרבותי רב הוא המשותף והמלכד. נראה לי כי מצאתי דרך אליהם והייתי רוצה כי יאמינו כמוני, שאם ישקיע כל אחד את מיטבו במאמץ המשותף נוכל לחיות במקום נפלא שיושב בו עם נפלא". בשנת 1974 נשלח משה לקורס-מ"פים ובסיומו נתמנה למפקד הר-דוב. לדברי חבריו לנשק, פקודיו, מפקד הגדוד ומפקד-החטיבה, התגלה משה כמפקד מעולה, רב-תושייה, בעל מחשבה מקורית ואישיות סוחפת. הוא ידע להשרות סמכות מבלי להיתפס לנוקשות וניסה בכל הדרכים, אף במחיר התנגשות עם הממונים עליו, לשפר את תנאי חייהם של חייליו, לשמור על רוח טובה, להכיר את בעיותיהם ולהקדיש הרבה ממרצו גם לענייני סעד וחינוך. הוא שימש להם מופת אישי וזכה להערצתם. באפריל 1975 עמד משה להשתחרר. למרות התכניות הרבות שהיו לו לגבי עתידו – לימודי הרפואה וחברתו הקרובה – נעתר לבקשת מפקדיו והתחייב לשירות נוסף של תשעה חודשים בצבא הקבע. על לבטיו בנושא כתב להוריו בין השאר: "…אני עדיין מתלבט בבעית החתימה. ורגעים אלה, כמו זה שאני שרוי בו עתה, אינם מסייעים כלל ועיקר לקביעת מסקנה מוגמרת ומגובשת. למען האמת, זו הפעם הראשונה שאני מוצא את עצמי כל-כך בלתי החלטי. בעבר, כשצריך הייתי להתמודד עם בעיות, הן כאזרח, הן כחייל והן כקצין, הייתי מגיע במהירות יחסית לאומדן נכון של גדלים ומשימות ומחליט ללא התלבטויות מיוחדות, וכשעמדתי בפני משימה ונוכחתי בחשיבותה – ידעתי להחליט ולבצע… לפעמים אני גם מוצא את עצמי מיצר כי בצבא, על-אף כל הדברים שאני חב לו (למי היה מזדמן בחייו האזרחיים לשוט, לצלול, לצנוח, לטוס, לירות, לטייל, להכיר ועוד…) אבדתי כמה מן התכונות שהייתי רוצה כי תלוינה אותי. נדמה לי כי אבדתי הרבה מן הרגישות, מהחוש ליופי שפעם ידעתי. יש בי מצבור על עייפות, של עול כבד ואפרוריות, אך מצד שני אני יודע ומכיר כי כדי שגם אני וגם כל היקרים לי יזכו לחיות את החיים שהם רוצים בהם – חייב אני להישאר במקום בו אני נמצא ולתרום את מה שאני יכול למקום הזה ולארץ הזאת. אלה הם שני קטבים ואין גשר ביניהם. וזוהי האמת הפשוטה…" במאי 1975 יצא משה בראש היחידה לפשיטה בשטח לבנון. הוא נפל בקרב עם מחבלים שהתחזו לחיילי צבא-לבנון, ליד הכפר עיתה-א-שעב ביום ט"ו בסיון תשל"ה (25.5.1975). הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. אחרי מותו הועלה לדרגת סרן. משפחתו השתתפה בהוצאה לאור של הספר 'ברקים ברמה' לזכרו ולזכר חיילי ומפקדי גדוד 'ברק' שנפלו במלחמת יום-הכיפורים ואחריה.
