בן זיוה ואברהם הלוי. נולד ביום כ"ג בשבט תשל"ב (8.2.1972) בחדרה, בן רביעי למשפחה בת חמישה בנים. שי למד בבית-הספר היסודי "תחכמוני". כשהגיע לחטיבת הביניים, עמד על רצונו ללמוד ולהתחנך בקרית הרצוג בכפר סבא. את לימודיו התיכוניים השלים במדרשת "נועם" בפרדס חנה. כבר בנעוריו בלט שי בקומתו, בבגרותו ובטוב לבו. נוכחותו היתה בולטת ומרשימה. היה אוזן קשבת לכולם, מעין "אח גדול" לשכבת בני גילו. הוא הצטיין בלימודיו, "גאון הכיתה", בפי חבריו לספסל הלימודים, אהוב ומוערך מאוד על מוריו ומחנכיו. שי היה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא". תמיד הרוח החיה והמושכת בפעילויות השונות: הן בארגון הטיולים והמסעות ברחבי הארץ, והן בפעילויות חברה ותרבות. כאשר פרט בגיטרה, הרעיד מיתרי לבם של חבריו, שהקשיבו לנגינתו וכשהופיע על הבמה בערבי חברה סחף אחריו את הצופים. לפני גיוסו לצה"ל החליט שי להעשיר את השכלתו התורנית ולהכשיר עצמו לצה"ל בישיבת "בני דוד", בעלי שבשומרון. ראש הישיבה, הרב אלי סרן, סיפר, ששי היה אדם שלם, כבר בהגיעו לעלי, וכי הוא הגיע לישיבה לא מתוך חסרון, אלא מתוך שאיפה להמשיך להתפתח ולפתח תכונות של מידות טובות ויראת שמים, שכבר היו קיימות אצלו. לקראת הגיוס התלבט שי באיזו יחידה יוכל להביא את עצמו לידי ביטוי מרבי. במחצית חודש אוגוסט 1991, גויס שי לשירות חובה בצה"ל והתנדב לחטיבת הצנחנים. חבריו למסלול הטירונות סיפרו, כי מתחילת דרכו בצבא היה שי "המנהיג הבלתי מעורער", אמין מאוד על כולם, טירונים ומפקדים כאחד. בלט באחריות ובמעורבות ובעיקר, באהבת הזולת האדירה שהיתה בו. הוא סיים את מסלול הטירונות בהצטיינות, המשיך באימון מתקדם, עבר קורס צניחה ונשלח להרחבת הכשרתו הקרבית בקורס מ"כים-חי"ר. לאחר תקופה יצא שי לקורס קצינים. לדברי אחד מחבריו, הגיע שי לקורס הקצינים ספוג ערכים מהבית, כולו רצון לתרום ולעשות. המטרה להיות קצין צנחנים ניצבה לפניו, ברורה והחלטית. בסיום הקורס, לאחר שקיבל את דרגת הקצונה, הוגשמה שאיפתו של שי לעסוק בהדרכה והוא נשלח כמפקד לבסיס הטירונים של חטיבת הצנחנים. בתקופת עבודתו בבסיס הטירונים, באה לידי ביטוי אישיותו כמחנך. באחת השיחות שקיים עם חייליו, אמר להם: "לא הפכתי להיות קצין בשביל הדרגות, אלא כדי ללמד אתכם איך צריך לתפקד חייל, הן במישור הצבאי והן במישור הערכי." יכולתו של שי לתת, לתמוך ולעזור, לא ידעה גבול. חבריו ניסו לנסח את מידת תמיכתו באחרים: "כותל הדמעות, קיר תומך לחבריך עם יסודות איתנים". לאחר תקופה חזר ליחידתו, לגדוד 202 ויצא לפעילות מבצעית בחברון. הילדים הצעירים בחברון הבחינו בדמותו המיוחדת והמקרינה וכתבו: "שי היה דוגמה ומנהיג למופת והראה את הצד האמיתי והגאה של חייל בצה"ל". מפקדיו של שי סיפרו שהיה "קצין מצטיין, מפקד בוגר, ייחודי ואהוב, דמות ומושא להערצה". לאחר חודשים ספורים הועלה לדרגת סגן ויצא עם יחידתו לפעילות מבצעית בלבנון. ביום י"ז באב תשנ"ד (25.7.1994), נפל שי בקרב בלבנון. שי נפגע מירי מחבלים, כאשר פיקד על חייליו והגיש סיוע לשיירה של חטיבת גבעתי, שהיתה בדרכה למוצב. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחדרה. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים – ישראל, אורן, אהוד ודן. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "בנכם היה קצין איכותי וייחודי בגדוד. שי היה אדם פתוח, מתעניין, שקט, צנוע, בעל לב זהב ונכונות לעזור לזולת ללא גבול. … ידע לפקד על חייליו בדרכו השקטה והצנועה והשכיל לפתח פיקוד המבוסס על דוגמה אישית יוצאת דופן, הבנה וקרבה לחייליו. לשי היתה היכולת לקבל ביקורת מתוך בגרות אישית וביטחון עצמי. סגן שי, כקצין וכאדם, היה איש עקרונות ואידיאליסט. על דעותיו המיוחדות התעקש בשקט, בנימוס אך בתקיפות. … קצין מקצועי, שידע לדרוש מחייליו, לחנוך אותם, למצוא את הדרך ללבם ולבנות אותם כמחלקה מגובשת ולוחמת. הוא ידע להתרכז בעיקר. תמיד הלך לפני חייליו, גונן ושמר עליהם. את גדולתו של שי כמפקד, ניתן לבחון בדרך בה תפקדו חייליו, לאחר שנפגע. הם המשיכו לירות על המחבלים, תוך שהם מטפלים במפקדם."
