וולף, צבי

בן יהודית וסמי. נולד ביום י"ז בטבת תשט"ז (1.1.1956), ברומניה, בן יחיד להוריו. כשמלאו לצבי שמונה שנים, עלתה המשפחה לישראל ובנתה ביתה באשדוד. צבי החל לימודיו בבית-הספר היסודי "אחדות" וסיים בבית-הספר התיכון "מקיף א'", במגמת שרטוט. היה תלמיד מצטיין, מקובל מאוד ואהוב על מוריו וחבריו. בשעותיו הפנויות אהב להאזין למוסיקה, הרבה בקריאת ספרים ונהנה לטייל ברחבי הארץ. בראשית אוגוסט 1975, גויס צבי לשירות חובה בצה"ל ובתום הטירונות הוצב בחיל התחזוקה. בשנים הראשונות שירת כמש"ק תחזוקה ואפסנאות. בשנת 1978, סיים צבי את שירותו הסדיר והצטרף לשורות צבא הקבע. הוא יצא לקורס קצינים בסיסי ולקורס קציני תחזוקה. בהמשך, נשלח להרחבת הכשרתו המקצועית בקורסים רבים. בין תפקידיו הרבים, שירת כקצין תחזוקה והדרכה בבית-הספר לתותחנים ובבית-הספר לשריון. בתפקידו האחרון שימש כעוזר קצין התחזוקה של מפקדת פיקוד הדרום. להערכת מפקדיו, היה צבי "קצין מצטיין, יסודי ומקצועי, בעל מוסר עבודה גבוה ויכולת אישית גבוהה. גילה יוזמה וקידם נושאים חשובים בתחום התחזוקה, השקיע בתפקידו שעות ארוכות של עבודה ומחשבה רבה, הרבה מעבר לנדרש ממנו. פקודיו ספרו שגילה הבנה ורגישות לצורכיהם. במהלך שירותו העשיר צבי את השכלתו וסיים לימודי תעשייה וניהול במכון לפריון עבודה. הוא התקדם בסולם הדרגות עד דרגת רס"ן. בשנת 1979 נישא לדינה, בת שכונתו, שהכיר מגיל ארבע עשרה. בני הזוג ומשפחותיהם היוו בקשריהם סמל לאחווה ומיזוג גלויות בין רומניה למרוקו. דינה וצבי שירתו בצבא הקבע, ובד בבד טיפחו את בנותיהם מורן ומעיין ואת בנם עמי, הקרוי על שם אחיה של דינה, שנפל כקצין קשר בחטיבת השריון. בשנת 1992 התייתם צבי מאביו. ביום כ' בכסלו תשנ"ד (3.12.1993), נספו צבי ודינה, שהיתה בחודשי הריונה האחרונים, בתאונת דרכים, כשהיו בדרכם לאשדוד. ילדיהם, שהיו עמם ברכב, נפצעו. צבי ודינה הובאו למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. בן שלושים ושבע היה צבי במותו. הותיר אחריו שתי בנות, בן ואם. לאחר מותו, קיבל צבי תעודת הוקרה וכבוד על שירותו בצבא הקבע. בת דודתו של צבי, עדה בן יעקב, כתבה לזכרו את השיר "תפילה": "אם נאמר כי דרך – היא מחזור חיי אדם / מסתבר, כי לא נחטא לאמת מן הסתם / לא נשמע יותר את הצחוק / שהיינו מזהים עוד מרחוק / אתה שהיית אוהב כל אדם ואדם / אתה שהושטת יד בעת צער / ותמיד היית מגן בשער/. התא החם והמשפחתי / התאים לך באופן אמיתי / כמה חבל שהלכת מאתנו פתאום / כך לפתע בערבו של יום. / לנו היית סמל הטוב והלבב / ולפתע פתאום עולמנו חרב. / בשבילנו תישאר בנגה כוכב, / המציץ אלינו, קריצה בעיניו. / ואותך באשר הנך, / תמיד נזכור ונאהב!"