וולף, מרדכי-שמואל (מוקי)

בן שרה ויעקב, נולד ביום י"ד בחשוון תרפ"ח (9.11.1927) בעיירה צ'וף, במזרח סלובקיה. למד בבית-ספר עממי ממשלתי ואחר-כך בגימנסיה העברית שבהוז'הורוד. מילדותו נתגלה כשרון הציור שלו ובגיל תשע קיבל פרס בעד ציורו המוצלח בתערוכת העבודות של התלמידים. בגלל התנאים הקשים בשנים הראשונות של מלחמת- העולם הוכרח להפסיק את לימודיו ורק אחרי הפצרות מרובות הרשו לו הוריו לעבוד אצל צבע-בניין. הוא עבד בכל יום שעות נוספות ובשכר הנוסף השתמש להוצאות לימודיו בבית-ספר לאמנות הציור, וכל זאת בלי ידיעת הוריו. רק לאחר שסיים את הקורס הראשון גילה להם את שאיפתו להיות צייר אמן בעתיד. בשנת 1944 נלקחה כל המשפחה למחנה ההשמדה אושוויץ ושם נרצחו אביו ואמו ושני אחיו הקטנים. רק הוא ואח צעיר ממנו נותרו בחיים. במחנה ניסה לארגן חבורת צעירים לבריחה, אך הניסיון לא הצליח. תמורת ציור דיוקנים וקריקטורות למשגיחים היה משיג מזון לו ולאחיו ולחבריו והיה מעודד אותם להאמין בעתיד ותוך כדי כך השתדל לספוג בזיכרונו מראות ממחנה ההשמדה, כדי להנציחם לדורות. אחרי השחרור יצא ב"נתיב הבריחה" לאיטליה ובשנת 1946 העפיל ארצה באונייה "אליהו גולומב" ("פידה לה ספציה"). בארץ שהה מספר חודשים בהכשרה בחולתה, שם הוסיף להתאמן בציור ובעבודה וצייר כמה תמונות מנוף החולה והגליל ומחיי הדייגים. אחר-כך עבר לעבוד בחיפה ובשעות הפנאי הוסיף לצייר. בין השאר העלה על הבד תמונות-זיכרונות ממחנה-המוות אושוויץ ואחת מהן נמצאת ביגור. בחורף תש"ח התייצב לשירות בחטיבת "כרמלי" ובמכתב אל אחיו ביקש שישלח לו את הבנז'ו כדי שיוכל לנגן בו בצבא ו"לשעשע את החבריה". ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) בשעות הצהריים יצאה מנהריה שיירה ובה 7 כלי רכב ו90- אנשים כדי להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת ליחיעם. ליד כברי נתקלה השיירה במארב שהציבו הערבים. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע ליחיעם, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ובחסות החשכה הצליח חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם נפלו בקרב, ומרדכי ביניהם. הוא הובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית- הקברות הצבאי בנהריה.