וולף, הדסה

בת הילדה ויצחק (איזידור), נולדה ביום ב' בחשוון תרפ"ו (20.10.1925) בעיירה ויזמאט, אוסטריה, בבית יהודי מסורתי. היא למדה בבית-ספר נוצרי בעיירת מולדתה עד אמצע 1938. ולאחר סיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה למדה בבית-ספר יהודי בווינה. בקיץ 1940 הצליחו הדסה ומשפחתה לנוס מאוסטריה ולהצטרף לקבוצת פליטים אשר התארגנה במסגרת "עלייה ב'", העלייה הבלתי לגלית לארץ-ישראל. לאחר תלאות מרובות הגיעה לנמל טולצ'ה שלחוף הים השחור ועם מאות פליטים יהודים עלו על שלוש ספינות מיושנות בדרכם לארץ-ישראל. בשלהי 1940 הגיעו שלוש הספינות "אטלנטיק", "פסיפיק" ו"מילוס" למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל, נתפסו על-ידי הצי הבריטי והועברו לאונייה "פטריה", אשר אמורה היתה להעביר את המעפילים ניצולי השואה לאי מאוריציוס. ה"הגנה", שביקשה לסכל את המזימה, הצליחה להטמין פצצה בבטן האונייה ובשעה שהועברו הפליטים לאוניית הגירוש – אירעה בה התפוצצות גדולה אשר הטביעה אותה תוך עשר דקות. 250 איש מבין המעפילים טבעו ובין הניצולים היו הדסה, הוריה ואחותה. הניצולים נשלחו למחנה המעצר בעתלית. לאחר השחרור התארגנה קבוצת נוער דתי להתיישב בדרום, הדסה הצטרפה אליהם והם הקימו את קבוצת יבנה. הדסה למדה תפירה וגזירה בחיפה, העיר בה גרו הוריה, ואחרי שנים אחדות הצטרפה שנית לקבוצה ונישאה ליוסף, חבר הקבוצה. בשנת 1947 נולדה בתם – בתיה. במלחמת-העצמאות, ביום ט"ו באייר תש"ח (24.5.1948), הופיע מטוס מצרי בשמי הקיבוץ והטיל עליו פצצות; בהפצצה זו נהרגה הדסה, שהיתה בהיריון. היא הובאה למנוחת- עולמים בבית-הקברות ביבנה. הניחה בעל, בת, הורים, אחות ואח. שמה הונצח בחוברת שהוצאה על-ידי הקבוצה לזכרם של הנופלים במערכת תש"ח – בה מציינים חברים את שלוש תכונותיה העיקריות: "פשטות, עדינות וענוותנות".