בן צפורה ואריה. נולד ביום כ"ד באב תשמ"ב (13.8.1982) באלון מורה שבשומרון. הבן הרביעי במשפחה בת תשעה ילדים – אח לשלמה, משה, פתחיה, יצחק, נחמיה, אילה, תמר ויסכה. ילד יפה, תלתליו בלונדיים ועיניו התכולות שוחקות ומשדרות אהבה. ראשית ילדותו של שמואל באלון מורה, שם גם ביקר בגן הילדים. בהגיעו לגיל שש, עברה המשפחה לקריית ארבע. שמואל קנה את השכלתו היסודית בתלמוד התורה שביישוב, והיה חניך בתנועת הנוער "אריאל". בכיתות ז' וח' למד בחטיבת הביניים של הישיבה התיכונית בקרית ארבע, את לימודי התיכון עשה בישיבה לצעירים שעל יד מרכז הרב, חי חיי פנימייה והדריך בתנועת "בני עקיבא" בסניף מבשרת ציון. שמואל היה אהוב על כל חבריו ומוריו בזכות אישיותו המיוחדת: נעים הליכות, עניו, ישר, אוהב תורה, ומשקיע בלימודים ותר אחר האמת בכל תחום בחייו. מגיל צעיר גילה עצמאות, ידע להסתדר בכל מקום, וקיבל על עצמו אחריות על אחרים – כך עם אחיו ואחיותיו, וכך גם עם חניכיו, שהיה בעבורם דמות אבהית,חינוכית וחברית כאחד. הרב ירחמיאל ווייס, ראש הישיבה, מתאר את שמואל: "באת מבית ספוג וינוק בערכים של תורה, של אמונה, של אידאלים, של ארץ ישראל ושל נעימות. כולך מחויב לדברים, כולך חווה את הדברים ומעניק להם נופך של עומק עם האישיות המיוחדת והמתוקה שלך. עם ה'-בתורה, עם ה'-בתפילה, עם ה'-באמונה, עם ה'-בעדינות. עם אנשים – איזה חבר היית, איזה נעים היית, איזה טוב היית…" ונזכר אביו של שמואל: "ערב אחד אני בא ללמוד איתו. גמרא, סוגיה ממסכת בבא-מציעא. שמואל כל כך מחכה לבואי, כל כך מתרגש כשאני מגיע. כל כך נעים לדבר איתו, לשוחח. כל כך נעים ללמוד איתו. הוא ערני, מתעניין, רוצה רק טוב, כל כולו רק טוב…" שמואל, מעידים כולם, היה הדבק החברתי, זה שהכול מתקבצים סביבו. מוזיקה היתה הטעם הנוסף בחייו הגדושים – שמואל ניגן בחצוצרה ובחלילית, היטיב לשיר, ואף הקים בישיבה להקה שניגנה בכל אירועי ראש חודש. מעבר ללימודי הקודש, גילה שמואל עניין מיוחד בלימוד תולדות עם ישראל, ועוד יותר בלימוד השואה. הוא הרבה לקרוא – ספרי היסטוריה צבאית, אך גם לא מעט ספרות קלאסית, ואהב לנהל שיחות עמוקות עם חבריו לכיתה. בסיום השמינית נרשם שמואל לישיבת "איילת השחר" שבאילת – ישיבה שחרתה על דגלה לקדם ולהוסיף בעיר נדבכים בתחומי הרוח, החינוך, הקהילה והרווחה. בהנאה ובשקידה למד ב"זמן אלול", אך מאחר שחש כי אינו מצליח למצות את עצמו, או כפי שהגדיר זאת: "חוסר היכולת שלי להתמודד עם הקשיים האדירים בחיפוש עצמי לגילוי האמת הפנימית", ולאחר לבטים רבים, החליט לחתום ויתור על דחיית השירות, ולהתגייס. את חצי השנה שנותרה עד לגיוס הקדיש בתחילה לעבודה בבניין, אלא שסוגיות אמוניות עדיין טרדוהו ועל כן החליט לחזור ללימודים, והפעם ב"מכון מאיר" שבירושלים. בי"ב בשבט תשס"א הוא כותב: "… אני סוגר עכשיו שבוע ב'מכון מאיר', ובינתיים ההרגשה שם נפלאה. המכון הגיע בדיוק בזמן בשבילי כדי לענות לי על השאלות הדוחקות ולתת לי זמן להתמקד בהלכה…" מאוחר יותר כתב: "… אני ממש פורח במכון. אביגדור דיבר איתי על אפשרות שהוא יקפוץ לפה לאיזה שבוע לקבל תשובה על שתיים-שלוש שאלות נקודתיות. ניסיתי להסביר לו שהחיים לא עובדים ככה, בעיקר לא באמונה, שזה כמו חוט ,שאתה תופס אותו ואז הוא בורח, ואז אתה שוב תופס אותו יותר חזק… בקיצור זה לא זבנג וגמרנו." לרגל מסיבת הגיוס שערכו לכבודו, כתב שמואל: "… כשהייתי בעולם החיצוני, כל מה שרציתי היה לחזור ולהתמודד עם עצמי. חיכיתי כבר לצבא, כי בצבא גם יש התמודדות עצומה עם עצמך ועם היכולת שלך לפעול ולתת. מה שנותן לי הרבה כוח זו התורה שלמדתי וההבנה בחשיבות הצבא, בחשיבות השמירה על עם ישראל, בעיקר בשעה קשה זו…" בי"ז באדר תשס"א (12.3.2001), יום לאחר פורים, התגייס שמואל לצה"ל, לגדוד 51 של "גולני" – "גדוד הבוקעים הראשון", והחל במסלול הלוחם. לכל אורך הדרך הפגין מוטיבציה גבוהה, עמידות פיזית וחוזק נפשי, הגם שהתגעגע מאוד לחבריו מהישיבה. בסוכות תשס"א כתב לחבר שהתגייס: "אחי, הצבא זה לא צחוק. … ברגעים הקשים שעוד יהיו, תמיד תזכור את החברים האמיתיים שלך…" ופעם אחרת כתב: "אמרו לנו שלאט לאט החברות נחלשת, אבל אצלי כולם נצורים ושמורים בזיכרון, והגעגוע הרבה יותר חזק ממה שחשבתי שיהיה…" במכתב אחר, הוא כותב: "אני מתחיל להרגיש מה זו 'טחינה' וזה קשה, אבל בתור אחד שדורש מאחרים ומרשה לעצמו לתת להם עצות, אני חייב להישאר פה ולהראות לעצמי שאני מסוגל. בכלל, התחלתי לעבוד על המידות וגיליתי שזה כל כך קשה, אבל בעזרת ה' נעשה ונצליח…" מפקדיו של שמואל זיהו את איכויותיו והמליצו לשולחו לקורס חובשים.זה לא היה לפי רוחו, כיון שהוא מאוד רצה לצאת לקורס מ"כים – ואולי אף לקצונה בהמשך – וידע כי שירות כחובש ימנע זאת ממנו. "אני מאוד רוצה לעבוד עם חבר'ה צעירים בטווח הקרוב," הצהיר באחד ממכתביו. "את האמת, אני מתגעגע קצת ללימוד בישיבה… כמו שאני רואה את זה עכשיו, אחרי הצבא אלך ללמוד ב'מכון מאיר' ואולי אנסה להדריך באיזה מוסד." לבסוף, התרצה שמואל, ויצא לקורס חובשים. "רק אחרי מותך בגבורה," כתב חברו לשירות הצבאי, עמיחי לוי, "הבנו גם את הגבורה שהייתה בחייך. כי גיבור הוא מי שמתגבר, ואתה, שמואל, הראית לנו מה זה להתמודד ולהתגבר. מהדברים הקטנים של יום יום – כשלאף אחד כבר אין כוח לכלום – שמואל יקום ויעשה; כשמשהו ממש מעצבן אותך – הבלגת והמשכת הלאה; כשצריך מתנדב לתורנות מטבח, לסחוב את הג'ריקן, לשמירה בשעות הדפוקות, ועד ליציאה לקורס חובשים – התגברת על הקול הקטן שאומר 'עזוב אותך, למה אתה צריך את זה?'…" בסתיו-חורף תשס"ב, במהלך קורס החובשים, כתב שמואל בפנקסו: "… אני שמח שנולדתי בחברה דתית, האנשים הרבה יותר רגישים אצלנו. זה לא אומר שאין חבר'ה חילונים שהם עדינים וכיף לדבר איתם, אבל העולם החילוני הוא הרבה יותר אישי, כלומר שכל אחד דואג לעצמו, אפילו אם לפעמים צריך לדרוך על האחר." רצונו לצאת לקורס מ"כים לא התפוגג, והוא ממשיך וכותב: "עולה בי השאלה באיזו אסטרטגיה לנקוט כדי לזכות לצאת לקורס מ"כים. זה בוער לי בעצמות…" בסיום קורס החובשים חזר שמואל אל הפלוגה הרובאית, ובעל כורחו, נשלח לפלוגה המסייעת. "חזר אלינו חובש מקצועי שלא היה מוכן להתפשר בכל הקשור למקצועיות שלו," העיד מפקדו, וסיפר על הרושם שיצר שמואל בפלוגה: "לאורך כל הדרך היווית סמל ומופת עבור כולנו. מפקדים וחברים כאחד. סמל של 'הנני'. נכונות חסרת פשרות לכל משימה. בכל מצב. תמיד מחפש ומוצא היכן ניתן לעזור עוד, לתרום עוד. סמל של יושר והגינות. סלדת מכל גילוי של צביעות וחוסר אמת. תמיד ביקשת לדעת את כל האמת, גם כשהייתה פחות נעימה. השתוקקת לקבל ביקורת על מנת להתקדם ולהשתפר…" תקופת שירותו של שמואל, בעיצומם של ימי הטרור של אינתיפאדת אל-אקצה, התאפיינה בפעילות מבצעית אינטנסיבית. חטיבת "גולני" הובילה קו התקפי, וכבשה את מחנות הפליטים ג'נין, טול כרם והמוקטעה שברמאללה. "שמעתי שבעיתון היה כתוב שהרמטכ"ל אמר שחטיבת 'גולני' היא מספר אחת בצה"ל," כותב שמואל. "האמירה הזאת מכניסה הרבה גאווה בלב, אבל תמיד צריך לזכור שזה שהחטיבה טובה לא הופך אותך אוטומטית ללוחם טוב…" בליל חג הפסח תשס"ב, בעקבות הפיגוע במלון "פארק" בנתניה, יצא צה"ל למבצע "חומת מגן", שנועד לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני. ממבצע זה, לא שב שמואל. שמואל נפל בקרב בג'נין,ביום כ"ו בניסן תשס"ב (8.4.2002) והוא בן תשע-עשרה. בטרם אור ראשון, נתקלה מחלקת הסיור של הפלוגה המסייעת במארב מתוכנן של מחבלים. אש שניתכה לעברם אילצה את הלוחמים לסגת לעבר מחסה. כולם נסוגו, מלבד רב-סמל מתניה ראבינסאן, שנלכד בסמטה צרה באש צלפים, נפצע ונפל. שמואל, החובש, יצא תחת אש צולבת לחלץ את מתניה, נפגע בעצמו מירי צלף פלסטיני ונהרג אף הוא. על מעשהו זה הוענק לו באוקטובר 2002 צל"ש מפקד האוגדה, תת-אלוף אברהם מזרחי, שנימק במילים "שמואל גילה מקצועיות, נחישות ודבקות במשימה תוך הפגנת אומץ לב ורצון עז להציל חיי אדם." שמואל הובא למנוחות ביום השואה, בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר הורים, חמישה אחים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. ספדה לו אמו: "… שמואל קיבל מה' תכונה יקרה; ענווה. תכונה נסתרת ועמוקה שעכשיו מאירה לי. הוא הכיר בערכו בלי להיות שחצן. שמואל סיפר לי על שיחת קליטה שלו עם מפקד הגדוד, לאחר סיום קורס חובשים. המג"ד שאל: 'מה יש לך לספר על עצמך?' ושמואל ענה: 'שום דבר מיוחד…' … הרגשנו שנוכחותו משרה אחדות, רגיעה ושלום. …אני מברכת את ה' על הזכות שהייתה לשמואל להילחם בכבוד על הארץ הזאת לכל גבולותיה, זכות ששישה מיליונים מבני עמנו לא זכו לה." ספד לו אחיו יצחק הצעיר ממנו בשנה: "שמואל, אח חצי תאום שלי. מי יתמוך? מי ינגן בחצוצרה? מי יחבק? מי יספר על הקרבות? מי יחייך? בחייך היית הדבק בתוך המשפחה ובמותך נפלת על קרב החיבור בין העם לארץ. ועל כל השנים רציתי להגיד, שמואל, תודה." ספד לו אביו: "בני שמואל… באתי לארץ ושתלתי שתיל .השתיל היה קטן ורך אז עשיתי מגן רוח לשתיל ,דישנתי את האדמה,השקיתי את השתיל והשתיל היכה שורשים, צמח ופרח פרח כל כך יפה, צמח כל כך מתוק, ולשתיל קראו שמואל. ובאו גנבים רוצחים ועקרו לי את השתיל!! ואז התברר לי שלא שתיל שתלתי, אלא מתנה קיבלתי, מריבונו של עולם, מתנה כל כך מתוקה, כל כך מיוחדת. עכשיו אני משיב את הפיקדון. … קשה לי לדבר על שמואל, על כל הרוגע ושלווה, על הישרות והענווה, על החיות והחן, על טוב הלב. … לך בשלום, ונוח בשלום על משכבך…" ספד לו דוד שאקי: "… זכיתי, שמואל, להיות מפקדך,דרכו של עולם, חייל מביט על מפקדו, לומד מדרכיו ומתחקה אחר הנהגותיו. מן הסתם לא שמת לב, אך יותר משהבטת – הבטנו. יותר משלמדת – למדנו. … אשרי המעיין הזך שגידל עץ נאה שכזה. מובטחני שמפירותיו יזכו לטעום עוד דורות רבים." הספדו של הרב ירחמיאל ווייס: "… לשמואל הייתה עין טובה. … העיניים שלו, העיניים החיות האלה, הסקרניות האלה, העמוקות האלה, הצוחקות האלה, התוססות האלה, השואלות והמשיבות. … כל האישיות מוקרנת מתוך הראייה העמוקה הזאת…. היית אידאליסט אמיתי. היית ישר דרך. ישר דרך עם עצמך, והלכת לשרת את פני ה'. … השאילו אותך לנו למספר שנים כל כך יפות ונעימות, בונות ועושות. … היית חזק, ואנו נמשיך להיות חזקים בעקבותיך. שלום לך מתוק." חברו מהישיבה, הלל וידאל: "אחי היקר! … חבר טוב כמוך באמת קשה למצוא … גם הענווה שלך זה דבר שנזכור תמיד. הוכחת לנו איך אדם יכול להשתנות ולהתבגר במובן הנפלא של הדבר – יכולת שנובעת מאמונה בחיים, ומשמחת חיים, שהייתה לך בשפע, ומהישרות הנפלאה שהייתה כל כך חזקה אצלך… אנחנו בטוחים שננצח. ואתה, שנתת את הכי הרבה שאפשר לתת, אתה אחראי לניצחון הזה, שעוד יבוא." אחיו פתחיה: "שמואל, כל כך יקר היית, כל כך חשוב. היית הבריח התיכון של המשפחה, זה שתמיד טוב להיות איתו, זה שיודע את החוכמה לפשר ולהשכין שלום, זה שרוח הבריות נוחה הימנו, נוחה מצד האחווה והרעות שהקרנת, ונוחה מצד שידעת איך להניח דעתם של אחרים. נוח בשלום על משכבך, מנוחה של שלום, שכל כך ידעת להשכין כאן בפמליה של מטה, כן עכשיו תשכין שלום בפמליה של מעלה…" באזכרת ה"שלושים", ספד לו חברו לנשק, משה רוט: "… כל כך הרבה למדנו ממך ביום מותך, קידוש ה' בפועל, עזרה לזולת, החיוך גם כשקשה ושמחת החיים… ואנחנו מבטיחים ליישם את זה ולהעביר את זה הלאה, לבאים אחרינו, ללוחמים שלצערנו נשארה להם עוד עבודה לעשות… " במלאות שנה לנפילתו כתבו חבריו לנשק: "אם יש דבר שאליו אנחנו הכי מתגעגעים זה החיוך, החיוך הכובש שלך, החיוך שתמיד סיבך אותך בצרות, אבל חיוך שתמיד גרם גם לאדם הכי עצוב להיות שמח. השארת לנו תקווה להמשיך להילחם על החופש שלנו, ותמיד לשמור על הערכים גם עם האויבים הכי גרועים שלנו. אתה הרי אהבת את כולם, ולא משנה דת, גזע או מין, וכך גם כולם אהבו אותך. … בכל אחד ואחד מאיתנו יש איזה שמואל קטן שעוזר לנו ברגעים הכי קשים…" "… הדרך שבה נהרגת הייתה המשך טבעי לגבורה שבה חיית," כתב חברו. "לעמוד מול הסכנה, לראות אותה, להתגבר ולקפוץ החוצה, כי צריך לטפל במתניה. … אני חושב שהנתינה הייתה טבועה בך כל כך עמוק, בתמימות כזאת, בשמחה, בלי הרבה הסברים…" לעילוי נשמתו של שמואל, הוציאה ישיבת "איילת השחר" באילת את האוגדן "ארבעים ושמונה מעלות של קניין תורה" – שיעורים של הרב אלי בזק בשיחות הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מפי הרב אלי בזק. משפחתו וחבריו של שמואל ייסדו את העמותה "גלעד לשמואל עקיבא ווייס הי"ד" השוקדת על הנצחתו. בשנת תשס"ה הוציאה העמותה את הספר "עין גנים: ההיסטוריה היהודית בג'נין" שכתבו אהרן אורבך, אוריאל שרעבי ועמיחי מרחביה שלימים נהרג במלחמת לבנון השניה בשנת 2006. הספר מופיע בכתובת האינטרנט http://www.tsel.org/aynganim/. "לא עוברת כמעט שעה שאני לא חושב על שמואל," כתב אביו, במלאות שנתיים לנפילתו, "ולא עובר יום שאני לא חושב על מה שהוא עשה, ושהכוח הזה הוא איתנו. זה לא כוח שהיה אצל אחד, יחיד סגולה בכל הדור, והוא הלך ואיננו. זה כוח שנמצא בנו…"
