וובר, דויד

בנם-יחידם של הניה ומרדכי, נולד ביום ז' בשבט תרפ"ו (22.1.1926) בעיר מסטריה-פונטה, רומניה. סיים שבע כיתות של בית-ספר עממי, ואחר-כך עבד שבע שנים בנגרות. בימי מלחמת- העולם השנייה לחם לצדם של הפרטיזנים בתחומי אוקראינה נגד חילות הנאצים ואף נפצע פעמים אחדות. היה נוהג לומר: "למות כדאי רק בעד המולדת". ואמנם שאף בכל לבו להגיע פעם לארץ- ישראל. לאחר שיצא בשלום מזוועות מלחמת-העולם, יצא ב"נתיב הבריחה" והגיע לעיר זלצבורג שבאוסטריה. הוא הצטרף ל"עקורים" המצפים להמשכת דרכם לארץ כיסופם ושם התגייס לאצ"ל והתכונן להתאמן למלחמה למען שחרור הארץ. בחודש יוני 1948 עלה ארצה באונייה "אלטלנה" והצליח להגיע חי ושלם בגופו לחוף מדינת ישראל ומיד התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת "אלכסנדרוני". אחרי זמן קצר נטל חלק בקרבות על גבול השרון ו"המשולש". לאמו ולאחיותיו, שהגיעו ארצה בדרכים אחרות, היה מספר בפגישותיו הנדירות עימהן, שהוא עדיין מתאמן, לבל תחרדנה לגורלו. באחת הפגישות, כשחיצוניותו הפרועה העידה על השתתפותו בקרב ממש, התנצל בטענה כי התנדב להילחם כדי "שלאמו ולאחיותיו תהיה אדמה משלהן"… בראשית נובמבר הועברה החטיבה לדרום ונערכה סביב "כיס פלוג'ה", שבו היתה נצורה חטיבה מצרית. במסגרת מבצע "חורב" נערך מבצע "חיסול" נגד הכיס. ב-28.12.1948 תקפו כוחות החטיבה את עיראק אל-מנשיה, אך ללא הצלחה. בקרב זה נפצע, הובא לבית-חולים ברחובות וכעבור יומיים, ביום כ"ח בכסלו תש"ט (30.12.1948), מת מפצעיו. דויד הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי ברחובות.